העולם אוהב לומר "לעולם לא עוד" - אבל מסרב לשלם את המחיר

לפני שנתיים בדיוק עמדתי עם שותפה למסע ברחבה המרכזית של מחנה מיידנק, הממוקם כידוע במרחק־מה מבתיה של העיר לובלין. שנינו שתקנו ודמענו והיא הדליקה סיגריה.

העיתוי לא היה כל כך טוב, כי באותו רגע עבר שם מנהל האתר הפולני והוא גער בה ממש, אבל ממש בגסות. ואני, שלא עומד לעולם מול קסמה של בדיחה טובה (לדעתי), לא חשבתי פעמיים ואמרתי בקול רם "פתאום עשן מפריע להם". כדאי לציין שאותו זה פחות הצחיק, כי הבחור שלצידו, האוצר של המחנה, הבין עברית וממש תרגם לו, מול עינינו, את הבדיחה. סוף דבר, נס שאני מסתובב חופשי ועוד מתירים את כניסתי לפולין. חבל שהוא לא בא איתי בדברים, רק צעק כמה צעקות בפולנית ובאנגלית.

היינו יכולים לדבר על לוחיות ההסבר במחנה, שכורכות את כלל הקורבנות יחדיו מבלי לייצר ליהודים שום ייחוד, דבר שמוציא אותי מדעתי. כך או כך, אני דווקא גאה בבדיחה הקטנה הזו.

אני לא משמיע דעה או משהו, רק מביע המיית רגש. אני, בנושא השואה, לא כל כך מאמין לעולם. אני אפילו מרגיש לא בנוח כשהוא מתחיל לחבק.

היום הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ההגדרה המדויקת היא "לזכר השמדת היהודים ומיעוטים נוספים", ומקובל לחשוב שזהו ניסוח איכשהו נסלח, אבל זה בכלל לא משנה. יחס העולם היה ועודנו כאילו לא התרחשה שואה לפני כמה עשרות שנים.

העובדה שישראל צריכה להילחם על הכרה בה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, השלישי אחרי 7 באוקטובר, היא טירוף מוחלט. היום הזה, שהוא בכלל יוזמה ישראלית ועומד פחות או יותר בסטנדרטים של הבנה וידידות, מעמת אותנו שוב עם עוון ועוול, בדמות חוסר ההלימה המוחלט בין תפיסת העם היהודי את עצמו לאחר השואה לבין התפיסה הרווחת בעולם.

מובן שאין הכוונה לנאצים החדשים, מכחישי שואה, תומכי טרור אסלאמי ושונאי ישראל. גם העולם הידידותי לישראל, או לפחות זה שמשחק את המשחק, רחוק כל כך מלהשביע את קצה־קצהו של רצוננו, מכאן שהוא נגוע כל־כולו באותו נגע אנטישמי נורא, רק שהוא אולי מורדם ומוחלש.

היום יישמעו בכל העולם נאומים נוגים ומחבקים שייפתחו בתיאור הזוועות ויסתיימו ב"לעולם לא עוד". הם חסרי משמעות. ישראל, מדינתו המפוארת של העם היהודי שקם מהאפר ומהעפר, נמצאת בכוננות מול אויב אכזר וחייתי שמאיים להשמיד אותה, תוך כדי שהוא טובח בעמו שלו, ונלחמת על הלגיטימיות שלה לחיות ולהגן על עצמה מפני אויביה - גם מול ידידיה הטובים ביותר.

אז כן, כן כן. אני דורש את מלוא חבילת הפרימיום. בלי הנחות בכלל. אני, יעקב בן יונה, נכד ליהודה צבי ונין ליוסף ורחל הנשרפים, לא מתבייש לדרוש את מלוא התמורה: הכרה, חרטה, חנופה, הערצה, תשומת לב, הערכה, הצדקה אוטומטית, הנחת קורבן, מטוסי F-35, שריון של המקום הראשון בכל אירוויזיון וקיצור מסלולי אצנים ישראלים באולימפיאדה. Haven't the Jewish people suffered enough? היא לא רק שורה קומית מוצלחת. היא תפיסת עולם שכל יהודי בעל לב מאמין בה. חבל שהעולם פחות.