הדרה בצבא היא הדרה באזרחות

הבעיה בוויכוח העונתי על גיוס נשים כן או לא היא שלמעשה לא מדובר בדיון על שוויון, אלא על אתוס. ובאתוס הישראלי, אין ולא יהיה שני לדמות הלוחם, במיוחד אחרי שנתיים שבהן קיבלנו לווריד את יפי הבלורית והתואר הכי יפי בלורית ותואר שאי פעם נראו פה.

דמויות חסרות ניסיון פוליטי לחלוטין, כמו בני גנץ או עופר וינטר, מזנקות לפוליטיקה בידיעה שהציבור מעניק לניסיון ביטחוני דוז פואה, בכירים במיל' מתמנים למשרות אמון ציבוריות על ימין ועל שמאל, ואפילו אלו אשר איימו לפרק את הצבא עשו זאת בשם המדים והנשק.

שירות בצה"ל, במיוחד שירות קרבי, עדיין מעניק לך אשראי גדול בקרב הציבור הציוני, פותח בפניך דלתות של אולפנים ומפלגות, ומאפשר לך למתוח קו דמיוני מדוד המלך, דרך אלכסנדר זייד ומוטה גור ועד אליך, כאן, היום.

למה שנשים יסכימו לוותר על זכותן להיכלל באתוס הזה? למה שהחברה תסכים לוותר עליהן?

הבעיה נעוצה בעובדה שהצבא ממלא שני ייעודים: הראשון הוא ניצחון במלחמה על אויבינו. זו המטרה המקצועית היחידה של צה"ל, וכדי לנצח, אין ספק שהצבא מוכרח לקבל את החופש לנהל את כוח האדם שלו בהתאם למטרות המבצעיות.

על פי ההיגיון הזה, אם נניח היפותטית שגברים באופן קטגורי מצליחים לעמוד בעומס הפיזי הכרוך באימונים ובלחימה ונשים באופן קטגורי לא, אז נשים יהיו בחוץ.

אם צריך באופן היפותטי לבחור בין גיוס עשרות אלפי גברים חרדים לבין שילוב נשים בצבא, אז נשים יהיו בחוץ. אם מי שמנצח במלחמות הם גברים, יבואו הגברים וינצחו במלחמות, ושאף אחד לא יבלבל את המוח.

הצרה היא שהצבא ממלא ייעוד נוסף. הוא עדיין כור ההיתוך הישראלי ובמידה רבה שער הכניסה לישראליות, ובוודאי שער הכניסה לזירה הציבורית. במדינה שבה יש גיוס חובה ויחסי צבא־חברה הדוקים כל כך, הוצאה של הנשים מהצבא גוזרת עליהן להפסיד את הניסיון, הבנייה האישית, ההזדמנויות והקשרים שהצבא יוצר עבור הגברים. כאילו לא קשה גם ככה להתמודד כאישה בזירה הציבורית, נסי לעשות זאת כשחצי מהיושבים ליד השולחן שירתו יחד בסיירת.

ועל פי ההיגיון הזה, לצבא יש לכל הפחות אחריות להציע לנשים להשתלב במסלולים רבים ככל האפשר.

כאמור, זה לא דיון על שוויון, כי אי־השוויון הוא המחיר הקטן. אי אפשר להכניס לשיעורי היסטוריה את הפרטיזנים והשומר והפלמ"ח ועמק הבכא, ולשלם על שולחן אחר במסעדה רק כי יושבים בו לוחמים, ולרצות להפיל את הממשלה על חוק שנותן פטור מגזרי מגיוס לצה"ל, ולשדר בכל רובד אפשרי - פוליטי, חוקי, תרבותי, חברתי - שהלוחמים הם חוד החנית של החברה ושצה"ל הוא הביטוי האולטימטיבי לגבורה ולערבות הדדית ובאופן כללי לכל מה שטוב, ואחר כך להוריד מחסום בפני הנשים ולהגיד: סליחה, זה לא בשבילכן.

השאלה החשובה ביותר עבור מי שרוצה לאפשר מסלולים נוספים של גדילה, הזדמנויות ושותפות באתוס הציוני היא זו: האם התנועה הציונית בגרסת 2026 יכולה להעמיד מודל מלבד המודל המיליטריסטי?

ואל תספרו לי שיש פוליטיקאיות ומדעניות ושופטות ומשוררות - לא כי אין, אלא כי בכל עיר שמכבדת את עצמה תמצאו רחוב על שם שרה אהרונסון או חנה סנש, וספק אם תמצאו אפילו סמטה על שם אוגניה וינוגרדוב (השופטת הראשונה), יעל עוזאי (מזכירת הממשלה הראשונה) או אביבה גלעדי (המדענית היחידה במערב אשר החזיקה ברישיון להפעלתם של כורים גרעיניים).

האם, מלבד הלוחם, יש מישהו שאנחנו באמת יכולים לשאת אליו עיניים? האם ייקראו רחובות על שם הבנות שלנו גם אם הן לא יעברו הכשרה רובאית? כי אם לא, הוויכוח על מקומן של נשים בצה"ל ימשיך להיות ויכוח על זכותן של נשים להיות שחקניות ראשיות בסיפור הישראלי.