"תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּהּ רַב. נִפְגָּשׁוֹת לְדַק - נִפְרָדוֹת לָעַד. מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו - לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָָבַד" (מילים: רחל).
במשפט אחד, מזוקק ומדויק, שבו כל מילה נושאת משקל, רחל ביטאה את תחושת האדם ההולך בעולם ודרכו אינה ברורה. תחושת אובדן ובלבול, וחיפוש שאין לו מענה. זו אינה רק תחושתי האישית - זוהי תחושתם של רבים מתושבי עוטף עזה, או בשמו החדש "עוטף ישראל", מאז 7 באוקטובר.
אירועי הטבח בוצעו בנו באכזריות בידי מחבלי חמאס, שפלשו לבתינו, לשדותינו ולארצנו מתוך כוונה ברורה לרצוח, להרוס ולמחוק. השעות הראשונות של אותו בוקר שבת לא יימחקו לעולם מזיכרוני, ולא מזיכרונם של תושבי העוטף. הן חרותות בגוף, בנפש ובשקט הכבד שמגיע אחר כך. אך עם המחיר הבלתי נתפס באה גם תקווה, תקווה שהמציאות באזורנו תשתנה מן היסוד, שלא נשוב עוד למה שהיה. פעם אחר פעם התנגן ברדיו השיר שביקש לתת קול לתקווה הזו, ואף מילותיו שונו לנוכח המציאות:
"זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית, אתם אינכם, ומוכרחים לשוב". אכן, בשנתיים האחרונות החיטה צמחה שוב, וגם השנה הכלניות יפרחו ויצבעו את השדות באדום עז. הטבע עושה את שלו, מתעקש להמשיך. אך השאלה המנקרת, שבה ועולה, היא: האם גם אנחנו חזרנו למציאות אחרת באמת? לאחרונה פורסמו נתונים על עלייה משמעותית במספר תושבי העוטף. דובר על אזור שלא רק שב לשגרה, אלא אף מצוי בתהליך שיקום, אפילו בהשוואה לצפון הארץ. ואכן, מי שמסתובבים במרכזי שדרות ונתיבות רואים תנועה, מכוניות, פקקי בוקר. על פני השטח נדמה שהכל מתפקד, שהחיים חזרו למסלולם.
הזיכרון שלנו קצר. כבר שכחנו את סבבי ההסלמה שליוו את העוטף לאורך שנים. אני זוכר היטב את השיח שחזר בכל פעם מחדש: מתי ה"טפטוף" יחדל להיות בעיה מקומית בלבד ויעלה סוף־סוף לסדר היום הציבורי? בזמן שקסאמים, בלוני תבערה ופעילות מחבלים על הגדר הפרו שוב ושוב את שגרת חייהם של תושבי העוטף, במקומות אחרים בארץ החיים נמשכו כרגיל. נוצרה מציאות שבה מה שקורה בעוטף נשאר בעוטף, כאילו אינו נוגע ללב הקיום הישראלי כולו. בינתיים הפצע הלך והעמיק. לא רק בשדות שהשחירו משריפות ומנפילות טילים, אלא גם בלב התושבים. חרדה ופוסט־טראומה הפכו לחלק בלתי נפרד מן החיים באזור. רק לפני שנתיים הובטח לנו שהמציאות לא תחזור, שהכל ישתנה.
מצב הלחימה בעזה נותר עמום, שאלות יסודיות בנוגע למעמדו של חמאס נותרו ללא מענה, ופעם נוספת חזרו לסדר היום איראן ולבנון, תוך הסחת תשומת הלב הציבורית ממה שמתרחש ברצועה עצמה. התחושה היא של קיפאון ושל דריכה בבוץ כבד. האם ברור למקבלי ההחלטות לאן מועדות פנינו? מהו התכנון ארוך הטווח לעתיד רצועת עזה ולעתיד יישובי העוטף? כשמתבוננים סביב בכנות כואבת, קשה להשתחרר מן התחושה שמה שהיה הוא שיהיה. וזו אולי הזעקה הגדולה מכולן: לא שלא נפרח שוב, אלא שנלמד סוף־סוף להקשיב לפצע לפני שייפתח מחדש.
פרופ' פלדשטיין הוא היסטוריון, תושב אחד מהיישובים בעוטף
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו