הטובים התחילו לירות

המתקפה האמריקנית על ונצואלה וחטיפתו של ניקולאס מדורו למשפט בארה"ב עוררו פרשנים לנסות להעריך מהן מטרות המבצע העיקריות, האמיתיות. יש המדגישים את סוגיית הסמים, ואת שאיפתה של ארה"ב לעצור את הצפת ארה"ב בסמים שוונצואלה היתה אחת ממקורותיהם. אחרים מעריכים שהמטרה הגדולה באמת היא פגיעה באחד ממוקדי הכוח וממקורות האנרגיה של הציר הסיני־איראני, שוונצואלה היא חלק ממנו. אך מעבר לכל הגורמים שהוצגו, יש דבר חשוב יותר ברמה העקרונית, הסמלית ובעיקר המעשית: הטובים אוחזים בנשק ויורים ברעים. ויותר מכך - הטובים מוכנים לירות, אף על פי שהם החזקים והרעים הם החלשים.

בתהליך ארוך שנים מדינות המערב הדמוקרטיות היססו יותר ויותר בהפעלת כוחן הצבאי לצורך השגת מטרות מדיניות, אפילו יהיו אלו מטרות ערכיות ומוצדקות. על המערב השתלטה ההערכה - שלצערנו הרב גם חדרה אלינו - שהסתיים עידן המלחמות הגדולות של פעם. אחת מהתוצאות הבעייתיות של הלך רוח זה היתה הצמצום הדרמטי של היקף כוחות הצבא במדינות אלו, מגמה שנבלמה רק בעקבות פלישת רוסיה לחצי האי קרים לפני כעשור, ובעיקר לאחר פרוץ מלחמת רוסיה־אוקראינה לפני כארבע שנים. עתה, באיחור רב ותחת לחץ של זמן, מדינות אירופה פונות להגדיל מחדש את הצבא ולהתחמש לנוכח השינויים.

אך השאלה הגדולה כבר אינה כמות הנשק שיש במדינות, אלא מידת הרצון והנכונות להילחם, והאם ועד כמה יוכלו מדינות אלו להגיע ליעדי הגיוס הנדרשים על רקע התהליך שעברו ולנוכח ההתפתחויות החדשות. מדינות מערב אירופה עברו גם תהליך תרבותי עמוק ובעל השפעה נרחבת בכל הנוגע לסוגיית הפעלת הכוח, וליתר דיוק אי־הפעלתו. בהשפעה ברורה של האקדמיה גברו הלכי הרוח של האשמה עצמית על ההיסטוריה של הקולוניאליזם האירופי והניצול שלו את מדינות העולם השלישי. חלקים באקדמיה החלו בשטיפת מוח אידיאולוגית, שבמרכזה הכלל המטומטם שהחלשים - או ליתר דיוק "המוחלשים" - תמיד צודקים, והחזקים תמיד אשמים. בגרסאות הקיצוניות יותר ל"מוחלשים" מותר לעשות הכל, כולל הזוועות הגדולות ביותר, במסגרת נקמתם בחזקים על מה שקרה בעבר. ומאותן הסיבות בדיוק לחזקים אסור להגיב, והם חייבים לספוג את מה שעושים "המוחלשים".

מבקריה של המתקפה האמריקנית על ונצואלה מבקרים את הפגיעה בריבונות כאילו הריבונות וההימנעות מפגיעה בה הן חזות הכל. כאילו הריבונות כשלעצמה היא תעודת ביטוח, המאפשרת להפעיל מתוך גבולותיה רשתות סמים בינלאומיות שיציפו את ארה"ב בסמים, כחלק מהרס החברה האמריקנית. כאילו הריבונות הנפגעת הזו זכאית להגנה גם כשברור שמאחוריה עומד ציר סיני־איראני בעל מטרות ברורות לפגוע בארה"ב.

אחת מהתגובות הביקורתיות המשעשעות של אנשי האתמול מנותקי הקשר מהמציאות היתה כאן אצלנו, איך לא, בקרב נציגי המפלגה הקומוניסטית. בדף הפייסבוק של חברת הכנסת עאידה תומא־סלימאן הופיעה תגובה שכותרתה: "עם העם הוונצואלי נגד התוקפנות האימפריאליסטית־קולוניאליסטית!", וההמשך באותה הרוח, על הטרור האמריקני והפגיעה בריבונות הוונצואלית. אף מילה על מיליוני הוונצואלים שברחו ממדינתם הריבונית תחת משטרו של מדורו, אף מילה על רשתות הסמים, וכמובן - אף מילה על הטרור, כמיטב המסורת הקומוניסטית הישנה בגרסאותיה הקיצוניות.

תוך כדי המתקפה האמריקנית בוונצואלה, ועל רקע המחאה הגוברת באיראן, הנשיא טראמפ הזהיר שאם המשטרה האיראנית תפעיל כוח ותפתח באש - זה עשוי להביא להתערבות אמריקנית. בשלב זה לא ברור אם בכלל ועד כמה טראמפ מתכוון ברצינות להפעיל כוח אמריקני לטובת המפגינים. אבל גם אם מדובר בהצהרה בלבד, שתכליתה רק לאיים - טוב לדעת שיש בעולם טובים שמשנים את השיח על הפעלת הכוח, ושכשצריך הם גם ממש מוכנים לאחוז בנשק נגד הרעים.