הפסוק "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך" (בראשית ט', ו') הוא הוראה אלוהית שביסודה הערך העליון של חיי האדם, הדורשת להעניש רוצח בידי אדם ומטילה על החברה האנושית (בני נח) את האחריות להמית רוצחים.מאז תקופת ה"ג'אהיליה" ("הבורות" טרום האסלאם) ולאחריה - בתקופת האסלאם, הגדילו הערבים לעשות בפשעי רצח ונקם. עצם רעיון הג'יהאד "למען אללה" כנגד "אויבי האלוהים" מבוסס על רצח ושוד רכושם ונשותיהם של הקורבנות. לא בכדי מתנוססת חרב על סמליהם הדתיים של הערבים, ורבים משננים את המנטרה: "דין אללה בחרב".
"המשפט השבטי" הערבי מחייב נקמת דם וחיסול הרוצח או חמשת קרובי משפחתו המיידיים מצד האב (ה"ח'מס") גם אם אין להם קשר למעשיו. משפחות הרוצח וקורבנו יקיימו שרשרת נקמות דם לנצח.
הלגיטימציה האסלאמית להרוג את אחרון היהודים נובעת מאינדוקטרינציה שמקורה בימי השליח מוחמד שחיסל את יהודי "חייבר" והיא מתבטאת באמירתו (חדית') שלפיה לא תקום השעה אלא אם יהרוג עבדאללה המוסלמי את היהודי האחרון, ואם יתחבא אחרי אבן או עץ - יפתחו אלה פיהם ויסגירוהו, חוץ משיח קוצני שיסתירו...
במסגרת נורמת דמים ערבית־אסלאמית זו, עמדה ישראל חסרת אונים חרף הצלחותיה הצבאיות, מעצם אי־הבנת חוקי המשחק בג'ונגל המקומי, שעיקרם נקמה והרג מרתיע. בהיעדר עונש מוות לרוצחים, היה מאבקה כנגד הטרור האסלאמי־פלשתיני הרצחני חסר מנופי בלימה והרתעה.הצדק המשפטי מאפשר לכל ג'יהאדיסט אנס ורוצח פלשתיני לקבל טיפול רפואי בכלא, להשלים את השכלתו, לקבל ביקורים ועורכי דין, להתענג על מזון ולחיות במסגרת ארגונית אוטונומית, ומעת לעת להטריד סוהרת יהודייה, שהרי משפחתו מתוגמלת ע"י הרש"פ.
לו היה מאסר עולם אמיתי, היה זה מרתיע, שכן יום בכלא הוא נצח. אלא שכל רוצח שהורשע ל"מיליון מאסרי עולם" יודע כי מחר יחטפו ה"מוג'אהדין" יהודים והוא יחזור ב"עסקה" למעגל הרצח כגיבור עתיר מענקים וכמודל חיקוי.
הפלשתינים מנצלים את הקוד המוסרי הממולכד שלנו, ובכללו "מצוות פדיון שבויים". הם מכירים את הרקע האנטישמי הבינלאומי העוין, המשחק לטובתם. הם מודעים להתניה האפולוגטית של היהודים, הלקאתם העצמית ותסביך דימויים המיוסר: "מה יאמרו בגויים?"הפלשתינים מכירים את חדלונה של מערכת המשפט ואת הטהרנים הגורסים: "אנו נוציא להורג?" ו"הנהיה כמותם?". רבים שכחו כי במדינות רבות בארה"ב קיים עדיין עונש מוות לרוצחים, ואף אצלנו קיים חוק זה וצריך פשוט ליישמו.
יש הטוענים כי מחבל היודע כי יוצא להורג - "ילך עד הסוף" ולא ייכנע, וכי בעקבות החקיקה יהרגו המחבלים חטופים שבידיהם. בפועל - המחבלים רוצחים "עד הסוף", הורגים בני ערובה והנותרים משמשים לסחיטה ולשחרור רוצחים, וחוזר חלילה.
החקיקה לכינון עונש מוות למחבלים מעוררת דאגה בקרב פעילים פלשתינים וברשתות החברתיות והערביות כגון אל־ג'זירה. שטף של זעם וקללות מופנים לשר לביטחון לאומי בטענה שישראל נתונה לשלטון דתי קיצוני, עוסקת ב"השמדת עם" בשטח ובבתי הכלא - ואינה מתייחסת עוד לדימויה הבינלאומי. זוהי אינדיקציה טובה לאפקטיביות החוק הצפוי.
לצד עונש המוות חייב המענה לטרור להיות מערכתי, ולכלול הגליית משפחות מחבלים לעזה, הרס בתיהם והלאמת השטח למניעת בנייה מחודשת. בעקבות טבח 7 באוקטובר ברור כי הוצאה להורג כ"עונש חובה" של רוצחים פלשתינים מורשעים תוריד מהסד"כ מנהיגים "מקצוענים", תפגע במניע החטיפה בשל חיסולם, תקטע את מעגל הסחיטה ותקטין את מוטיבציית החטיפות.
הפלשתינים מתריסים - "העונש לא ירתיע את המוג'אהדין החפצים ממילא למות". התשובה היא שכיוון שתאוותכם למוות כה חזקה - אנו מעניקים לכם את עונש המוות ככרטיס הכניסה הנכסף לבתולות גן עדן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו