הכמיהה הגדולה לירושלים ולארץ ישראל, אשר עומדת במרכז חג הסיגד שחל היום, היתה לאורך שנות גלותה של קהילת יהודי אתיופיה כוח מעצב, הן של הקהילה והן של כל אחת ואחד מבניה ובנותיה. השנה מציינים את החג הראשון לאחר סיום המלחמה, והכמיהה מתחדשת.
רבים מהישראלים יתקשו להבין את תחושת הכמיהה אשר מלווה את חג הסיגד, שמצוין היום על ידי קהילת יוצאי אתיופיה, בחלוף 50 ימים בדיוק מיום הכיפורים. בקרב הציבור הישראלי ובמערכת החינוך החג הוא הזדמנות ללמוד קצת יותר על המנהגים, התרבות וההיסטוריה אשר ממנה אנו מגיעים.
במרכזו עומדת עוד מימי גלותנו באתיופיה הכמיהה הגדולה לירושלים ולארץ ישראל. כמיהה אשר לאורך השנים היתה כוח מעצב, הן של הקהילה והן של כל אחת ואחד מיוצאי אתיופיה.
גם כיום, 41 שנים לאחר עלייתי ארצה, אני זוכר שבילדותי בכפר אנפרז שבחבל גונדר הוביל אותי חלום העלייה לארץ ולירושלים. לא חלום אישי בלבד, חלום שהיה נטוע בליבה של קהילה שלמה. כשהגיעה העת והחלו מבצעי העלייה, לא שאלנו שאלות והבנו שזה משהו שחובה לעשות, למרות שידענו שהדרך ארצה תהיה קשה ולא פשוטה, כפי שאכן היתה.
יצאנו יחד מאות משפחות בשעת לילה, צעדנו שבועות ברגל פן יאתרו אותנו והחלום יגיע אל קיצו. כמעט שנה שהינו בסודן בתנאים קשים שגזלו מאיתנו בני קהילה רבים
יצאנו יחד מאות משפחות בשעת לילה, צועדים במשך שבועות ברגל בלילות, פן יאתרו אותנו והחלום יגיע אל קיצו. לאחר שבועות של הליכה הגענו לסודן, שם התנאים הקשים שבהם שהינו במשך קרוב לשנה גזלו מאיתנו בני קהילה רבים. אולם למרות הקשיים והאבידות הגדולות, הכמיהה לארץ ישראל ולירושלים היתה חזקה מהכל, ולבסוף עלינו ארצה במבצע משה. אני הייתי על אחד המטוסים האחרונים.
כמיהה אדירה זאת, שהובילה אותנו לאורך דרך החתחתים ארצה, עומדת בבסיסו של חג הסיגד - הכמיהה להיות יהודי מקיים מצוות בירושלים. החג נחשב ליום צום, עלייה לרגל, טהרה והתחדשות, ובאתיופיה הקהילה היתה מתאספת ביום זה לכפרים המרכזיים שבהם ישבו כוהני הקהילה, הקייסים, לצום ולתפילה משותפת.
מנהגי החג מבוססים על טקסטים מתקופת עזרא ונחמיה, ובשיאו עמד טקס חידוש הברית בין העם לאל הכולל פיוטים, ברכות ותפילות להמשכיות האמונה ולגאולה. לאחר יום צום היינו מקיימים טקס בראש הר גבוה כסמל להר סיני, בליווי תפילות רבות, רובן לסיום הגלות ולשיבה לירושלים. לאחר מכן היינו חוגגים באמירה שבשנה הבאה נגיע בעזרת השם לירושלים.
והנה, כשהגענו ארצה אמנם הוגשמה כמיהתנו לירושלים, אך גילינו כי מרכזה אינו שלם. היות שיהודי אתיופיה גלו לאחר תקופת בית ראשון, כלל לא היינו מודעים לחורבן בית שני וחשבנו לאורך כל השנים שבית המקדש ממשיך לעמוד על תילו. עם ההבנה שבית המקדש חרב החליטה קהילתנו להמשיך ולציין את חג הסיגד, והכמיהה לירושלים שעמדה במרכזו הוחלפה בכמיהה שבית המקדש ישוב וייבנה.
השנה, בעוד אנו מציינים את חג הסיגד הראשון לאחר סיומה של מלחמת חרבות ברזל, נראה כי החג מקבל משמעות נוספת, לתקווה שנצליח יחד לבנות מחדש באחדות, מתוך השבר הגדול.
הכותב הוא רכז תוכניות ליוצאי אתיופיה במרכז האקדמי לב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו