בעצרת בחירות שערך ג'ו ביידן בלאס וגאס במהלך הקמפיין של 2024, הוא סיפר לקהל הסקרן על שיחה שהתקיימה שלוש שנים קודם לכן בינו לבין נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן. זה היה יכול להישמע כמו סיפור מצוין, אלמלא מיטראן המנוח נפטר כבר בשנת 1995, מה שכמובן גרם להרמות גבה לא מעטות. כמה ימים מאוחר יותר, בעצרת גיוס תרומות בניו יורק, הוא בחר בסיפור אחר, הפעם על קנצלר גרמניה, הלמוט קוהל. אלא שגם קוהל - ידיד גדול של ישראל, דרך אגב - השיב את נשמתו לבורא חצי עשור לפני הפגישה המדוברת.
חולשתו הקוגניטיבית של ביידן ככל הנראה עלתה לו בקדנציה שנייה לנשיאות, אבל ההרגל של מנהיגי המערב לדבר על המתים כאילו הם הולכים בינינו לא עבר מן העולם - ואין ספק שהמת הקרוב ביותר לליבם הוא פתרון שתי המדינות.
בשבוע האחרון פרסמו שרי החוץ של איחוד האמירויות וקפריסין הסכמות משותפות לגבי עתיד האזור, וכתבו שהם מחויבים לשלום ארוך־טווח המבוסס עם הסכם שתי המדינות. נשיאת איטליה ג'ורג'ה מלוני נפגשה עם אבו מאזן והבהירה לו את מחויבותה של הרפובליקה לפתרון שתי המדינות. נשיא צרפת עמנואל מקרון כבר הכיר במדינה פלשתינית - מדינה שנכון להיום לא הוכרזה ולא קמה - שתחיה "בשלום ובביטחון" לצד ישראל.
לא שלא מרגיע לדעת ששר החוץ הקפריסאי מחויב לשלום אזורי או שצרפת ערבה לביטחוננו, אך כמו הקהל בנאומיו של ביידן, כמעט לא נעים להגיד את המובן מאליו: שפתרון שתי המדינות מת. הוא הפך למושג חלול שאנשים מדברים עליו כדי להזכיר שדעתם לא נוחה מהסכסוך הישראלי־פלשתיני, אך גם הסמן השמאלי ביותר של הרוב הציוני בארץ, לא מעלה על דעתו שבין הירדן לים תקום מדינה פלשתינית עם צבא משלה על הגבולות, עם שדה תעופה, מערכת כלכלית עצמאית וגישה לים. פתרון שתי המדינות דומה מאוד לחד־קרן - יפהפה, מרחיב את הלב ודמיוני לחלוטין.
מדינת ישראל לא יכולה ולא מוכנה לשחרר את שליטתה במערכות שנועדו לשמור על ביטחון אזרחיה ולפקח על מזימותיהם של אויביה. אפילו הסכמי אוסלו, שנועדו להיות הסכמי ביניים בדרך להסדר קבע, הבטיחו לפלשתינים שיטור פנים, במסגרת שרבין התעקש והגדיר כ"פחות ממדינה". גם הפלשתינים, על גווניהם, מבינים שהרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה. בשבועות האחרונים הזדמן לי לפגוש מגוון רחב של אנשי ציבור פלשתינים - מפעילים חברתיים בקרב ערביי ישראל ועד הדוברים הרעילים ביותר נגד ה"ג'נוסייד" ו"הישות הציונית הכובשת" - והמכנה המשותף המפתיע הוא שכולם מכירים בכך שנוכחותה של ישראל ביהודה ושומרון ואחריותה לכל המערך הביטחוני שבין הירדן לים הן עובדה מוגמרת. אולי, לפני שנים, היתה יכולה לקום מדינה פלשתינית ברצועת עזה, אבל איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
הלהג על "פתרון שתי המדינות" אינו בלתי־מזיק, הוא כן בלתי־ישים. אבל לצערי, מוקדם מדי לחגוג. הייתי שמחה להגיד שמאחר שרעיון שתי המדינות סיים את תפקידו ההיסטורי, אפשר להוריד קצת את הרגל מהגז ולהרים כוסית באחד מיקבי השומרון, אך ההפך הוא הנכון: בזמן שמקרון, מלוני ועבדאללה בן זאיד נשבעים אמונים לרעיונות האתמול, בשטח מתרקמת תוכנית המגירה.
עד לא מזמן, השמאל הישראלי דחף לפתרון שתי המדינות מתוך חרדה שהמציאות תדחף אותנו למדינה אחת דו־לאומית, והימין השקיע מאמצי ענק להסביר למה פתרון שתי המדינות הוא בשום אופן לא אלטרנטיבה. עכשיו, כשהאלטרנטיבה הרעה הלכה, נשארנו דה־פקטו עם פתרון אחד מוכר על השולחן. מדינה פלשתינית ריבונית לא תקום. אם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו בעשור הקרוב מאזרחים בלית־ברירה מיליוני פלשתינים, כדאי שנדאג מהר מאוד להגדיר את סמכויותיהם, גבולותיהם ומעמדם של האזורים המאוכלסים בפלשתינים, ונחיל ריבונות ישראלית על כל השאר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו