פרשת ההדלפה לעיתון "בילד", וזו שיצאה מתוך הפרקליטות הצבאית, אמנם הפרו את הסודיות, אך רק אחת מהן ערערה את יסודות האמון בשלטון החוק, סיכנה את חיי החטופים ופגעה במעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. בעוד שההדלפה לבילד יכולה להיתפס כמהלך מדיני מחושב, הדלפת הפצ"רית היתה מעשה מערכתי חסר אחריות, שעתיד לגרום נזק מוסרי, משפטי ודיפלומטי שקשה להעריך את היקפו.
אם אכן רוה"מ עמד מאחורי העברת המידע לעיתון בילד, הרי שמדובר בהחלטה של הגורם המוסמך על פי דין לעצב את מדיניות הביטחון של ישראל. במובן זה ניתן לראות במהלך פעולה מדינית שנועדה לשרת אינטרס לאומי. יהיה זה מופרך לטעון כי ראש הממשלה חייב לבקש את רשות הצנזור הצבאי בטרם יחליט לחשוף מידע שהוא סבור כי פרסומו מגן על מדינת ישראל. לעומת זאת, בפרשת הפצ"רית המידע דלף מראש המערכת המשפטית הצבאית, מי שאמור להבטיח את שלטון החוק ולשמש מצפן מוסרי לצבא כולו. כאן לא מדובר בעבירה טכנית על נוהל ביטחוני, אלא בפגיעה מהותית בעקרון טוהר הנשק של צה"ל.
בפרשת בילד דובר במסמכים מדיניים כלליים ונטולי ממד אנושי שהשפעתם הציבורית מוגבלת בהרבה. הדלפת בילד עוררה מחלוקת פוליטית, אך הדלפת הסרטון על ידי הפצ"רית הפכה חומר חקירה פנימי למופע ציבורי
העברת הסרטון מתוך החקירה הצבאית היתה מעשה רשלני בעל פוטנציאל קטלני. עצם חשיפתו יצרה סיכון לכך שחמאס יגיב באלימות כלפי החטופים. בניגוד לכך, פרשת בילד לא נשאה עימה סכנה ישירה לחיי חיילים או אזרחים, היא עסקה במידע מדיני ובשיקולים תודעתיים. נוסף על כך, חומרתה של פרשת הפצ"רית גוברת משום שהתרחשה בעיצומה של לחימה, בשעה שהמדינה כולה מצויה במתח קיומי ושברירי, וכל פגיעה באמון הציבור או בלכידות המערכת מתפרשת כמעט כבגידה באחריות הלאומית. לעומת זאת, ההדלפה לעיתון הגרמני נעשתה בנסיבות מתונות בהרבה, ולכן לא נשאה אותו מטען מוסרי או סכנה מיידית לחיי אדם.
גם סוג החומר שהודלף מעיד על עומק הבעיה. במקרה של הפצ"רית דלף סרטון המעורר תחושת אמת מצולמת וסערה רגשית מיידית. בניגוד למסמך כתוב, תמונה פועלת על הרגש לפני ההיגיון והופכת לכלי תעמולה בידי מי שמבקש לנצל אותה. בכך נפגע כבודם של החיילים ותדמית הצבא כולו, כולל אלה שלא היו מעורבים כלל באירוע. לעומת זאת, בפרשת בילד דובר במסמכים מדיניים כלליים ונטולי ממד אנושי שהשפעתם הציבורית מוגבלת בהרבה. הדלפת בילד עוררה מחלוקת פוליטית, אך הדלפת הסרטון על ידי הפצ"רית הפכה חומר חקירה פנימי למופע ציבורי.
לבסוף, הנזק בזירה הבינלאומית. פרסום הסרטון העניק לאויבי ישראל חומר תעמולתי מוכן לשימוש. בעידן שבו הקרב על התודעה מתנהל במקביל לשדה הקרב עצמו, כל תמונה הופכת לנשק. הסרטון שדלף הציג את ישראל כמדינה שמפירה נורמות משפטיות ומוסריות, והעמיד אותה בעמדת נחיתות בזירה הדיפלומטית. הוא שימש תחמושת בידי ארגונים ועיתונים עוינים ופרקליטים המבקשים להעמיד את ישראל לדין. פרשת בילד, מנגד, יצרה כמעט את ההפך: המסמכים שפורסמו חשפו את מניפולציות חמאס ואת הציניות שמאחורי דרישותיו, ובכך דווקא חיזקו את עמדתה של ישראל. בעוד שהדלפת בילד פעלה לטובת האינטרס הישראלי, הדלפת הפצ"רית החלישה אותו מכל כיוון – מוסרי, משפטי ותודעתי.
הפער בין שתי הפרשות איננו רק בשאלה מה דלף, אלא מי הדליף ולשם מה. כשהדרג המדיני פועל באמצעים תקשורתיים ניתן לבקרו, אך הוא עושה זאת במסגרת אחריותו הציבורית. הדרג המשפטי־צבאי, לעומת זאת, איננו מוסמך לנהל מדיניות או לעצב תודעה. ברגע שהוא מאמץ כלים של פוליטיקה ותקשורת, הוא חדל להיות שומר סף והופך לשחקן בזירה שהוא אמור לפקח עליה. כמו כן, הטיוח בפרשת הפצ"רית אינו מקל על חומרתה אלא רק מעמיק אותה, הוא מלמד שהכשל אינו מקרי ושגם אחרי שנשבר האמון המערכת מתקשה לומר את האמת לעצמה.
ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה במחשבה מדינית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו