טעה נשיא המדינה כשהתייחס אל דבריו של יו"ר הכנסת כ"חוסר נימוס, פגיעה בכבוד האדם, פגיעה בכבוד רשויות אחרות, ופגיעה בכבוד שופטי ישראל", וכשהבחין בין הימנעותו של חה"כ אמיר אוחנה לברך את השופט העליון עמית כנשיא ביהמ"ש העליון, ובין "מחלוקת לגיטימית". ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ פוגע בסמכויותיהן של הרשות המחוקקת והמבצעת כבר למעלה משלושה עשורים, עת אהרון ברק החל עם האקטיביזם השיפוטי. דוגמה עדכנית ממש לפגיעה זו היא ההחלטה האחרונה של בג"ץ, שבה הורה לממשלה לעדכן תוך 30 יום בעניין הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר 2023.
ההחלטה קובעת כי "אין מחלוקת אמיתית" בצורך בוועדה כזו, ומדגישה כי הוועדה צריכה להיות בעלת סמכויות חקירה נרחבות. זהו ניסיון נוסף של הרשות השופטת להכתיב לרשות המבצעת, כיצד לנהוג בעניינים שהם בתחום סמכותה. חוק ועדות חקירה, תשכ"ח-1968, קובע בבירור כי ההחלטה על הקמת ועדה כזו מסורה לשיקול דעתה הבלעדי של הממשלה. נוסח החוק אינו עניין לפרשנות, הוא קובע שהממשלה היא זו שרואה את הצורך בכך, והיא זו שרשאית, אך לא חייבת, להחליט על הקמתה. יתרה מזאת, החוק קובע שהועדה תמסור דין וחשבון לממשלה בלבד, ולא לאף רשות אחרת, משמע זהו כלי ביצועי של הרשות המבצעת.
בג"ץ, בהחלטתו האחרונה, מתעלם מכך ומציג את הצורך בוועדה כעובדה מוגמרת, תוך שהוא דורש "עדכון" מהממשלה כאילו מדובר בהליך פיקוח שיפוטי שוטף. אם הממשלה לא רואה צורך בוועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר, והיא מחליטה שלא להפעיל את סמכותה להקים אותה, היא אינה חורגת מתחומי פעולתה כרשות מבצעת. השאלה, האם ראוי שהממשלה תראה את חשיבות העניין, והאם נכון שהיא תפעיל את כלי החקירה הנתון בידה, תקבל תשובה ביום הבוחר בו יוחלט ע"י העם מה יהיה ההרכב של הרשות המחוקקת הבאה, ובאיזה רשות מבצעת היא תיתן אמון.
אלה העניינים הפורמליים, אבל ברור שמתחתם ניצבים עניינים מהותיים. מאז ברק "הכל שפיט", בתחום הציבורי ובתחום הפרטי, "מלאה הארץ משפט" כדבריו. שופטים ככלל, ושופטים עליונים בפרט קובעים לעצמם את גבולות סמכותם, את מרחב הפרשנות של חוקים וחוזים ושל כל מה שמובא לפניהם. צודקת הממשלה כשהיא חוששת מהליך המינוי של הועדה ומהקמתה. לפי חוק ועדות חקירה מרגע החלטת הממשלה העניין כולו מופקע מידיה. שכן נשיא ביהמ"ש העליון קובע את נושא החקירה ומנסח את כתב המינוי שלה, הוא קובע את הרכב חברי הוועדה והעומד בראשה, ומחליט גם על תנאי כהונתה.
אולם, עצם המינוי של עמית לנשיא העליון התקבל שלא על דעת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. היה זה השיא ברמיסת סמכותן של שתי הרשויות, ולא רק עניין של חוסר נימוס ופגיעה בכבוד. כעת נדמה שלחוצפה אין גבולות, ההחלטה האחרונה של בג"צ, גם אם היא כתובה במילים יפות, אומרת בפשטות: הרשות השופטת מורה לרשות המבצעת להסביר לה מדוע היא אינה מקבלת החלטה שהיא בתוקף סמכותה המלא, ושמשמעותה היא שמרגע ההחלטת הממשלה עמית ייקח את העניין לידיו.
נכון לומר זאת מפורשות, בעיני הרשות המחוקקת והרשות המבצעת אין נשיא לבית המשפט העליון, משום שעמית לא מונה בהתאם לדרישות החוק. עד כה בשל המלחמה נמנעו חברי הכנסת והממשלה מלהעמיק את המשבר החוקתי שאנו נמצאים בו, אך נדמה שבג"ץ לא מרפה ולא משכך את העימות. ראוי היה שבעת הזאת הרשות השופטת תצמצם את תחומי התערבותה דווקא לנוכח המשבר כדי ליצור מרחב שיאפשר לפתור אותו, אבל ההחלטה האחרונה מעידה על כך ששופטי בית המשפט העליון עדיין לכודים בנרטיב של כוחנות שיפוטית ואינם מצליחים להשתחרר ממנו, למעשה הם נערכים להתקפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו