נתן אלבז נטש חיי פאר במרוקו בגיל 17 ועלה לישראל בת השנתיים. כטוראי בן 21, אלבז חטף רימון נטול נצרה שנפל בטעות והתרחק, וזעק לחבריו לתפוס מחסה לפני שנהרג. על גבורתו גדלנו כילדים, ורחובות נושאים את שמו - החייל שהאינסטינקט הלאומי־כללי שלו גבר על הפרטי.
יצחק פולד ודוב גינזבורג קפצו על רימון שנים לפניו. וסך היהודים אחריו - חיילים ואזרחים - שהקריבו את חייהם בהשתטחות על רימון מגיע ל־17, תשעה מהם ב־7 באוקטובר.
נזכרתי באלבז שעות אחרי השבת החטופים. כשרוב העם עסק בדמעות ובנשימה לרווחה, אנשי קפלן ושות', בליווי תקשורתי מתואם, התפנו למשימה הלאומית החשובה באמת: שכתוב ההיסטוריה, מתוך הנחת היסוד שרוב הישראלים הם טמבלים חסרי זיכרון ואינטרנט.
הם ידעו שחלון האופוריה הלאומית קצר, ושהמלאכה היא לקבע בתודעה שהפגנות "כולם עכשיו" ו"די לרצח העם בעזה" הן שהביאו לשחרור החטופים. הם האמינו שאם יתמידו במסרים בעקביות, הישראלים יניחו שחמאס - שטבח, אנס ושרף אותנו - נשבר רגשית לנוכח גודל השלטים המרגשים בקפלן ושחרר חטופים.
הבנתם? מילואימניקים שעזבו הכל זה נחמד, אבל זה לא משתווה לאקטים הרואיים כמו הכנסת אם מוטרפת מדאגה לכלוב תלוי, או כמו ניפוח קבוע של מספרי מפגינים באולפנים, ובטח לא כמו שדרנית שסיכנה את חייה כששידרה ללא איפור למען החטופים. אבל אז המסר נתקל בקיר המציאות. ספציפית - בקיר ושמו צביקה מור, מקים פורום תקווה.
היחס אליו היה כאל זבוב טורדני - עדינות מהולה בבוז. מרגע חזרת השבויים, הוא סומן כאויב מוחלט: לצד דמויות מופת כמו איריס חיים וירון אור, הוא סדק את קו המסרים הפסיכוטי של הקפלניסטים והתקשורת, שקבע שמי שלא מוכן להיכנע לחמאס הוא בעצמו סוג של חמאס, ושמי שאומר משפטים כמו "אם ניכנע עכשיו, ייחטפו רבים אחר כך" צריך הסתכלות.
מי שמכיר מקרוב אליטת שמאל נעלבת, יודע שאין לה תחתית. כשהתברר שבמקום להפגין בקפלן, מור - מנותק שכמוהו - עשה מילואים, הם הכריזו שהוא אכזר ואוכל מוות. אחרים התפייטו בדאגה לשלום החטופים שיגלו ש"ההורים שלהם לא רצו שיחזרו הביתה". קבוצה קטנה ביחס הפוך לקולניות העצומה שלה תהתה בקול "לאן הידרדרנו כבני אדם", והבהירה בדרכה שהיא מתנתקת מהמפעל הזה. עולם הפוך.
מי שלא מבינים את צביקה מור ואת איריס חיים ואת ירון אור הם אלה שלא מבינים אנשים שקפצו על רימון, ולא אנשים שתורמים כליה למי שאינם מכירים. זו ודאי מחלת נפש או משיחיות - לא ייתכן שאנשים עושים דברים נשגבים מבחירה. אבד להם הניצוץ שמסביר שיש אנשים שחושבים על דברים גדולים יותר, כמו עם ישראל וציונות.
מילואימניקים שעזבו הכל זה נחמד, אבל זה לא משתווה לאקטים הרואיים כמו הכנסת אם מוטרפת מדאגה לכלוב תלוי, או כמו ניפוח קבוע של מספרי מפגינים באולפנים, ובטח לא כמו שדרנית שסיכנה את חייה כששידרה ללא איפור למען החטופים
גדל כאן מיעוט קהה. אנשים שלא מבינים אהבת ארץ, עם ויהדות. הטרגדיה היא שמצבם חסר תקנה, כי להסביר זאת למי שכופרים במושגים כמו רעות יהודית ורגש לאומי, זה כמו להעביר להקת אווזים שיעור בתרמודינמיקה: הבסיס חסר, והאווזים גם ככה יתעופפו להם.
צביקה ואיריס והורים נוספים, שעמדו ושעומדים פה כחומה מול הניתוק והכוחניות, יהיו דמויות מופת חינוכיות שעוד ידובר בהן בשיעורי ההיסטוריה בעתיד. היסטוריה אמיתית, לא היסטוריה משוכתבת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו