מוני אמריליו: קיבל את פרס ישראל?

בראיון רדיו שקיימתי עם רוחמה רז אחרי מותו של המלחין מוני אמריליו ז"ל, היו הרבה רגעים מרגשים. רוחמה רז היא אחת המתנות שהתרבות הישראלית קיבלה מידיו הטובות של מוני אמריליו, שחוץ מהעובדה שהוא אחראי לאינספור שירים שהם נכסי צאן ברזל בתרבות, הוא גם גילה כישרונות רבים, ורז היא הבכירה שבהם.

אבל אז הגיע החלק הבלתי נמנע בשיחה, שבו הצרה רוחמה על כך שמוני אמריליו לא קיבל את פרס ישראל.

ידעתי שזה יגיע.

הנהי הקבוע והידוע הזה מלווה כבר שנים את לכתם של הרבה אישים, במיוחד בתחומי התרבות, אבל לא רק בו.

לפעמים נוצרת התחושה שיש כאן מישהו שראוי להכרה רשמית, ומעניין למה הוא לא זכה לה.

אולי בשל סיבות פוליטיות? אולי בשל עוול מסוג אחר? והאמת היא שלטענות האלה יש לפעמים על מה להסתמך. זירות ההוקרה וההנצחה הלאומיות הן באמת מופקרות מאוד, פוליטיות עד בחילה ונשלטות בידי פקידות כל־יכולה.

פרס ישראל הוא רק דוגמה.

לי הדבר מפריע כמעט בכל פעם שאני נתקל בשם של רחוב חדש הקרוי על שמו של אדם.

איך זה קרה? אני שואל את עצמי. למה דווקא הוא? מדוע זכותו הציבורית גדולה יותר מאשר של פלוני או פלונית? מכיוון שאני מצוי קצת בעניינים האלה, אני יודע את האמת, והאמת היא שהמקומות האלה פרוצים מאין כמותם.

כוחו של נכד דומיננטי אחד יפה יותר מאשר של 50 שנות עשייה או עשר תנועות שמגישות בקשה.

בעיר אחת בארץ יש רחוב הקרוי על שמו של זקני הרב אריאלי זצ"ל, איש ראוי לכל הדעות, שאם כבר מדברים - גם זכה בפרס ישראל.

זה בחיים לא היה קורה אילולי נישאה נכדתו לראש העיר באותה עיר.

אגב, הם כבר הספיקו להיפרד מאז, אבל אנחנו ברחוב כבר זכינו.

וזה מוזר מאוד, כי משאב ההנצחה הזה, כמו גם משאב ההוקרה של פרס ישראל, יקרים מאין כמותם ונשלטים בידי אנשי מנגנון.

גם אם הם הגונים, הם כבולים בכבלי המנגנון.

אבל לפעמים, כמו במקרה של אמריליו, אין צורך לקבול על כך והטענה היא מיותרת.

אז בתגובה לטענה של רוחמה, יצא לי משפט טוב, וסליחה שאני מצטט את עצמי:

אמרתי לה שאם היו מציעים לי את פרס ישראל ואת "ההר הירוק תמיד", הייתי בוחר בלי היסוס בשני.

למוני אמריליו המנוח היו מספיק שירים שכל אחד מהם הוא פרס ישראל כשלעצמו, וכוחם יפה פי כמה מפרס רשמי שניתן, בסופו של דבר, בידי ועדה.

תהיה אשר תהיה הסיבה לכך שהוא לא קיבל את פרס ישראל, ויהיה אשר יהיה הקריטריון המדויק שהוא לא עמד בו - אין זה ממין העניין. היצירה בת־הנצח שלו גדולה הרבה יותר מפרס, וחשוב לומר זאת לאוהביו. "אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הם זיכרונם".