אי אפשר לקנות גן עדן בדם: סדרי עדיפויות מעוותים הובילו אותנו ל"סופר-ספרטה"

איך קרה שהצבא החזק במזרח התיכון הובס על ידי יחפנים עם קלצ׳ניקוב? הסדרה של עמרי אסנהיים "מה קרה לצה״ל" ונאום "סופר־ספרטה" של נתניהו יוצרים בלבול מסוכן על הסיבות שהובילו לאסון 7 באוקטובר. האם זה בגלל גנרלים מבולבלים? קרן וקסנר? התשובה ברורה: לא. המחדל לא נגרם בגלל מחסור בכסף או טכנולוגיה. הוא נגרם בגלל היעדר אומץ ומנהיגות, סדרי עדיפויות מעוותים וחזון שהתפורר.

צה״ל לא נחלש בגלל פרוגרס או רמטכ״לים חסרי כישרון, אלא בגלל אותה קללה מפא"ייניקית עתיקה – דרך הפשרה. התחמקות מהכרעה על עתיד המדינה.

והדיון אינו טקטי וטכני אלא אסטרטגי. אי אפשר להפוך חייל שמבצע שיטור יומיומי ללוחם שמכריע אויב. משימות שיטור אינן יוצרות אתוס לחימה. אי אפשר לצפות שצבא יתמודד גם עם פורדו וגם עם נער משליך אבנים – בתקציב ביטחון של מדינה ממוצעת ב־OECD.

למדינת ישראל לא חסר דבר. יש כסף. יש כוח אדם. יש טכנולוגיה. אבל אין חזון ואין סדר עדיפויות.
במקום להשקיע בצבא מתקדם ובמנועי צמיחה לאומיים, המשאבים נשפכים על פוליטיקה: תחזוקת כיבוש, בריתות עם החרדים, הסכמים קואליציוניים שערורייתיים.

בן־גוריון הזהיר כבר אחרי מבצע קדש: "אין ייעודה של ישראל להיות לספרטה חדשה. כוחנו יתבטא במפעלי יצירה – בקליטת עלייה, בהתעלות האדם והחברה.”

מאז 1967, וביתר שאת מאז העליה לסבסטיה בשנת 1975, בחרנו בדרך אחרת: במקום הכרעה – ניהול סכסוך. במקום סדר עדיפויות – חלוקת שלל. במקום חזון – פשרה.

וכך, אט אט, אנו שבויים בפחד מהפלסטינים. הייאוש מהיעדר פתרון הופך את ההיפרדות לבלתי אפשרית. אז ממשיכים להיאחז בכיבוש, גם כשהוא מכלה אותנו מבפנים.

כך הגיע 7 באוקטובר וכעת אין יותר מקום לאשליות. אנחנו ניצבים במרכזה של "צומת טי" – אין דרך אמצע. או שנהיה למדינה מתקדמת כחלק ממשפחת העמים – עם גבולות ברורים בני הגנה וצבא איכותי קטלני ומתקדם, תקציב ביטחון של 5% מהתל״ג המאפשר עתיד וצמיחה – או שנהפוך ל"סופר־ספרטה": מדינה עייפה, אלימה, מנוהלת בעסקאות פוליטיות קצרות טווח.

רבים בציבור לא רואים בהיפרדות אופציה. הפחד מהפלסטינים עמוק, ונדמה כאילו ניתוק מהם מסוכן יותר מהחזקתם תחת שליטה. אבל האמת הפוכה: דווקא חוסר ההכרעה והפחד מהשינוי הם שמובילים אותנו פעם אחר פעם לאסון.

זו לא אשמת הגנרלים בלבד. המחדל הוא מנהיגותי. עשרים שנה של פחדנות, בריחה מהכרעה והישרדות פוליטית – הם שהובילו לאסון. כל עוד נשחק ב"גם וגם", נשלם שוב ושוב בדם. החזון הציוני והמוסר היהודי שאפו תמיד למשהו אחר – ל"איש תחת גפנו ותחת תאנתו". לא לאומה החיה על חרבה, אלא למדינה שמקדשת חיים, צמיחה ושלום.

ההיסטוריה לא תשפוט אותנו על ועדות ותחקירים. היא תשפוט אותנו על ההחלטה שנקבל עכשיו: על החזון, על המנהיגות, על חלוקת המשאבים. אי אפשר לקנות גן עדן בדם. הגיע הזמן להחליט.