השבוע חלפו חמש שנים מאז חתימתם של הסכמי אברהם. השלמת ההסכמים - תוצאה של מאמץ דיפלומטי נבון, סבלני וארוך - יצרה אירוע מאז'ורי שסיפק את המסגרת לגיאו־פוליטיקה של המזרח התיכון לשנים קדימה, מהלך ששדרג את מעמדה של ישראל ועשה צעד חשוב לציונות המשולבת במרחב המזרח־תיכוני. מפליא להיזכר בתגובה הראשונית הקרירה, הנבוכה והבלתי־חגיגית־בעליל שבה התקבלו בשיח הציבורי שלנו.
מהצד האחד, "מחנה השלום" שבמשך שנים הפריז בחשיבות של כל התקדמות, ולו השולית ביותר, במשא ומתן עם העולם הערבי, הגיב במקרה הטוב באדישות, עם טענות כמו "אין לנו מלחמה עם אבו דאבי", במקרה הרע בהתנגדות בסגנון "מדלגים על הפלשתינים" ובמקרה הפתולוגי עם הטיעון המנצח שלפיו כל מהלך שיוביל נתניהו הוא בהכרח רע.
מהצד האחר, הימין המתנחלי, שבמצב הגיוני אמור היה לחגוג הסכמים שמבטאים את רעיון קיר הברזל עם "שלום תמורת שלום", גם הוא נע בין מבוכה להתנגדות. ברדיו נשמעו קולם המודאג של מנהיגי הימין המבכים את גניזת תוכנית הסיפוח בתמורה להסכם עם מדינות שישראלים רבים לא יודעים לסמן על המפה. אחרי שנים של התנגדות עקבית לכל שיח על שלום, הימין מצא עצמו במבוכה מול ההסכמים החדשים.
המחנה הליכודי, ה"ביביסטי", נותר היחיד שייחס חשיבות וחגיגיות למהלך. לקח לציבור הזה רגע להתמקם בתור "מחנה השלום החדש", אך כשזה קרה, נפרץ שער שחיכה זמן רב. יש שיאמרו שהגיבוי למהלך הוא חלק מגיבוי אוטומטי שנותן המחנה למנהיגו, אך נראה שהיה בהסכמי אברהם משהו עמוק יותר. הסכמי אברהם ביטאו בצורה מדויקת את תפיסת הציבור הימני־מסורתי, שתמיד ראה את הסכסוך בהקשר היסטורי, תרבותי ודתי. ההסכמים ביטאו הבנה שהסכסוך הוא לא ישראלי־פלשתיני אלא יהודי־ערבי, ושמעבר להקשר האזורי יש לו גם הקשר דתי, תרבותי והיסטורי, שבסיסו בדרישה להכרה היסטורית ודתית בזכות שלנו היהודים לשוב לארצנו ולחיות בה כמדינה לגיטימית במרחב. "כובשים לבנים" אאוט, "בני המקום" אין. כותרת ההסכמים היתה אף היא סמלית: ״אברהם״ במקום ״אוסלו״.
ישראלים רבים, שבאופן לא מקרי מוצאם מארצות האסלאם, נהרו בהמוניהם לחופשות בדובאי ובמרקש; ארגונים חדשים הוקמו לקדם את החיבור בין הישראלים וחבריהם החדשים באבו דאבי וברבאט; פגישות ומיזמים לשיח בין־דתי הפכו לאירוע נפוץ, במיוחד לאחר הקמת "בית משפחת אברהם", מתחם תפילה משותף לבני שלוש הדתות שהוקם באמירויות; זמרים ים־תיכוניים החלו להוציא לרדיו שירים ששילבו עברית וערבית, וכמובן - מיזמים עסקיים שהפכו את מדינות הציר החדש לשותפות אסטרטגיות חשובות.
חלום השלום החדש ממש לא הסתכם במדינות רחוקות במפרץ או בקצה המגרב. קווי המתאר של הסכמי אברהם התגבשו במהרה לקווי היסוד של ברית אזורית חדשה, מועדון של מדינות מתונות שעומדות בחזית אחת מול הפונדמנטליזם האסלאמי שמובל ע"י קטאר ואיראן. הכניסה של סעודיה להסכם היתה מעבר לפינה, והיא סומנה כמהלך מכריע.
תמונת הניצחון האסטרטגית לסיומה של המלחמה חייבת לעבור בהשלמתה של אותה ברית אזורית שמבוססת על הסכמי אברהם, שחמאס ניסה לטרפד. התנאים כעת בשלים אף יותר, כשקיר הברזל הישראלי חזק
כאן התבלטה גם הטעות האסטרטגית האיומה של נתניהו. היה עליו לצפות שהציר האיראני־קטארי לא ישב בחיבוק ידיים לנוכח המהלך. בזמן שישראל פעלה דיפלומטית להרחבת ההסכמים, ציר הרשע הזרים עוד ועוד כסף ובטון לעיר הטרור התחתית של עזה. קשה לפספס שתוכנית הרצח של חמאס יצאה לפועל 17 ימים בדיוק לאחר הראיון שנתן מנהיג סעודיה לרשת פוקס ניוז, ובו הצהיר על נכונותו לנורמליזציה מלאה עם ישראל.
ייתכן, אם כן, שהשם הראוי למלחמה שמלווה אותנו כבר שנתיים ראוי להיות "מלחמת מגן אברהם". מה שברור יותר מכל הוא, שתמונת הניצחון האסטרטגית לסיומה של המלחמה חייבת לעבור בהשלמתה של אותה ברית אזורית שמבוססת על הסכמי אברהם, שחמאס ניסה לטרפד. התנאים כעת בשלים אף יותר, כשקיר הברזל הישראלי חזק, כששותפות רשת הטרור האיראנית בשפל חסר תקדים, וכשבזירה הפנים־ישראלית, תמיכה בהסכמי אברהם וכינון ברית אזורית זוכה להסכמה חוצת מחנות.
אופיר טובול הוא מייסד מיזם "מדברים מזרח תיכון"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו