באיחור של שנתיים, ובעצם של שני עשורים, ניסתה ישראל לחסל את בכירי "חמאס חוץ" בדוחא, קטאר. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
האיחור בניסיון לחסל מנהיגי טרור נעוץ באותו כשל מודיעיני שעמד בבסיס מחדל 7 באוקטובר. בישראל לא הבינו מהו ומיהו חמאס - ארגון אסלאמי רדיקלי המחויב להשמדת ישראל, לא כחזון אחרית הימים אלא כמטרה לביצוע בטווח המיידי. לכן התעקשו אצלנו לראות בחמאס ארגון פרגמטי, החושב במונחים מערביים של "רווח והפסד", שניתן ואף רצוי "לעשות איתו עסקים" ולהגיע עימו להבנות שיבטיחו שקט בגבול הרצועה.
אם היתה המערכת הישראלית מבינה בפני מי היא ניצבת, היתה פועלת לחסל את ראשי הנחש כבר בשנת 2007 כשחמאס השתלט על עזה. אבל במקום להמשיך בתנופת החיסולים של ראשי חמאס, שיזמה ישראל בימיו של ראש הממשלה אריאל שרון - חיסול אחמד יאסין, מייסד חמאס, במארס 2004, וחודש לאחר מכן חיסול יורשו, עבד אל-עזיז אל-רנטיסי - בא שינוי כיוון וישראל חדלה, עוד לפני 20 שנה, לראות בראשי המרצחים מטרה ויעד לחיסול והחלה לראות בהם פרטנרים ובני שיח.
צריך לוודא שאין מדובר בפעולה נקודתית שאין לה המשך, אלא בחוליה בשרשרת של פעולות החוברות יחד למלחמה שיטתית ובלתי מתפשרת בטרור
דומה שאחרי 7 באוקטובר לא נותר בישראל מי שאינו רואה בכל אלו בני מוות, ועדיין נדרשו שנתיים כדי להסיק מכך את המסקנה המתבקשת ולנסות ולחסלם. זאת, בשל ההנחה נטולת הבסיס שקנתה אחיזה במקומותינו ולפיה יש הבדל בין "הנהגת הפנים" הלוחמנית והרדיקלית לבין "הנהגת החוץ" של חמאס, שהשהות במלונות הפאר בדוחא הפכה אותה כיכול למתונה.
ניסיון החיסול של הנהגת חמאס מלמד, וגם זו לטובה, שבישראל נפל האסימון - המלחמה שלנו בחמאס היא מלחמה של להיות או לחדול, שבה קיימת אפשרות אחת: או שמנהיגי חמאס יוסיפו לקדם את חזונם להשמדת ישראל, או שהם יחוסלו או יובאו לדין.
לאורך שני העשורים האחרונים חשו מנהיגי חמאס מוגנים מפני ישראל, בין אם בדאחייה בביירות, שבה הגן עליהם ארסנל הטילים שהחזיק חסן נסראללה, ובין אם בטהרן, בדוחא או באנקרה. אבל בינואר 2024 חיסלה ישראל את סלאח אל-עארורי, מס' 2 בחמאס, בלב ביירות, וביולי 2024 חוסל אכרם הנייה בטהרן, ועתה נעשה ניסיון לפגוע ביתר חברי הכנופיה בדוחא, ועוד היד נטויה.
לישראל מגבלות כוח, ולא לכל מקום במזרח התיכון אפשר להגיע עם מטוסי תקיפה של חיל האוויר. אבל לישראל גם מגוון יכולות ואפשרויות פעולה, ומה שאי אפשר לעשות בכוח אפשר לעשות, כפי שמלמד ניסיון העבר, באמצעים אחרים. ובכל מקרה, מנהיגי חמאס יירדו מעתה למחתרת ויהפכו לניצודים המצויים במנוסה מתמדת על חייהם, וגם בכך יש תרומה לפגיעה ביכולתם להוביל את הארגון.
ולבסוף, בניגוד לטענה המקובלת, ההיסטוריה מלמדת שחיסולים עובדים ומוכחים כאפקטיביים. כך במערכה שניהלה ישראל נגד ארגון חיזבאללה, בקיץ לפני שנה, ובמאבק שניהלה ישראל נגד פיגועי ההתאבדות של חמאס ופת"ח בימי האינתיפאדה השנייה בראשית המאה.
אבל לשם כך צריך לוודא שאין מדובר בפעולה נקודתית שאין לה המשך, אלא בחוליה בשרשרת של פעולות החוברות יחד למלחמה שיטתית ובלא פשרות בטרור.
ומילה לגבי קטאר. זו הצליחה להתל לאורך השנים בישראל, ולמען האמת היו אצלנו לא מעטים שסייעו לה בכך. גם להזדהות אידיאולוגית עם חמאס, גם להדהד את מסריו ב"אל-ג'זירה", גם לסייע לו כספית, ואחרי כל זה להצטייר כמדינה מתונה, ומאז 7 באוקטובר כ"מתווכת הוגנת" בין ישראל לחמאס. וגם כאן חשוב לוודא שהמערכה להסרת המסכות מעל פרצופה של קטאר תימשך גם אחרי הפעולה האחרונה בדוחא.
במאבק בטרור יש הצלחות וגם כישלונות, אבל בטרור חייבים להילחם בלא פשרות וללא הפוגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו