זוהי תמצית הוויכוח הפוליטי, וזוהי הסיבה לכך שהוא לוהט כל כך. זוהי תמצית הוויכוח על עתיד המלחמה. אם נקשיב לכם ונעצור את המלחמה - חמאס ייצא כמנצח ויתחיל לתכנן את הטבח הבא. אם נקשיב לכם ונמשיך את המלחמה - הצבא יישחק עד דק והחברה הישראלית תתפורר מבפנים, משאירה לאויבינו רק ללקק את השאריות.
בסופו של כל ויכוח פוליטי בישראל יושב מחבל עם נרגילה. בנושאים של חיים ומוות אין מקום לפשרה, לטוב משותף, לעמק השווה - רק אחד צודק, וכדאי מאוד שנקשיב לו.
אם נקשיב לכם ונוותר על יהודה ושומרון - תקום מדינה פלשתינית מרחק רוגטקה מנתב"ג. אם נקשיב לכם ונישאר ביהודה ושומרון - ניאלץ להפוך מיליון וחצי פלשתינים לאזרחים שווי זכויות עם חופש תנועה בכל הארץ. אם נקשיב לכם ונכניס לרצועה סיוע הומניטרי - אנחנו מאכילים את חמאס, מקשים על צה"ל ומאריכים את המלחמה. אם נקשיב לכם ונמנע סיוע הומניטרי - אנחנו חושפים את כל החיילים בצה"ל לסנקציות בינלאומיות, וגורמים למעצמות להימנע מלתמוך בנו כלכלית וצבאית.
בסופו של כל ויכוח פוליטי בישראל יושב מחבל עם נרגילה. בנושאים של חיים ומוות אין מקום לפשרה, לטוב משותף, לעמק השווה - רק אחד צודק, וכדאי מאוד שנקשיב לו.
בתוך הקלחת הזו הקונצנזוס המוחלט סביב הרצון והציפייה לשיבת החטופים נקלעים לסחרור. חוק "אם נקשיב לכם, כולנו נמות" פועל על סטרואידים. אם נקשיב לכם ונחתור לעסקה בכל מחיר - שעון החול יתהפך על החטופים הבאים. אם נקשיב לכם ונתעדף את הניצחון על פני עסקה - חטופים ימותו, וכל אזרח במדינה יידע מעתה והלאה שחייו הפקר.
ימי החורבן ההיסטוריים שמסתיימים עכשיו מכריחים אותנו לעצור לרגע. לעצור קצת בכוח את תנופת המריבה. לא להסכים, אבל כן להקשיב. לא כי זו עונת מעגלי השיח, אלא כי בדנ"א ההיסטורי שלנו חרוט שקיטוב עד כדי עוינות הוא פתח לקטסטרופה. וקטסטרופה, עם כל הכבוד, כבר היתה לנו.
אז בשבוע האחרון היתה לי הזכות להקשיב. הזדמנתי להרצאה של צביקה מור, אביו של איתן מור, מאבטח מהנובה שחטוף בעזה (אם כי צביקה מעדיף את המונח "שבוי"). בגלל התמיכה הבלתי מסויגת שלהם בהמשך הלחימה, וכאילו לא מספיק שהבן הבכור שלהם חטוף בידי חמאס, צביקה ואפרת נאלצים להתמודד עם האשמות שאיש לא היה מעז להפנות כלפי הורי חטופים אחרים. אך כל מי שפוגש בהם חש מייד שאלו אנשים שעולמם שחרב עליהם דוחף אותם לצאת ולנסות לבנות אותו קצת יותר טוב.
בוויכוח על עסקה ועל עתיד הלחימה המחנאות הישנה מקבלת כותרות חדשות: שכל מול לב. צד אחד טוען שהשני לא מדבר בהיגיון, צד שני מאשים שלראשון אין חוש מוסרי בסיסי. שניהם טועים. כשאנו מסתכלים על אנשי העוטף ורואים את התמיכה הרחבה בעסקה, ואת הטענה שאנו זקוקים לעסקה כדי לחזור לחרוש ולנטוע - זו לא רק משאלת לב. הם הרי הראשונים שישלמו את מחיר הטעות.
כשאנו רואים הורי חטופים שמדברים על העסקאות החלקיות, תמיד חלקיות, שנמצאות על הפרק, ועל הפחד שבלהט העסקה הבן שלהם יישאר מאחור - מגוחך לטעון שהשכל הקר מדבר, מנותק מרגשות. הבינאריות המעייפת של השיח הפוליטי צריכה להתגמש קצת יותר.
אני מקשיבה לצביקה ומתחילה למשוך באף. בגללם מצבם המחריד של החטופים, בגלל הפחד מהעתיד הלא ידוע, בגלל המשמעויות הרות הגורל של כל צעד שישראל תעשה. אך אני מקשיבה לאיש האמיץ הזה, ומבינה שהוא דואג בכל ליבו לשניים: לבן שלו הנמק במנהרות חמאס - ולבן שלי, החופשי. סבל כמו שלו הוא מבקש למנוע ממני ומכל הורה בישראל, גם במחיר הכבד ביותר.
ובאקלים כל כך טעון ומקוטב, היכולת של אב ואם שבנם חטוף בעזה לפעול למען עתיד ילדיי גורמת לי לחשוב שאם נקשיב להם - אולי לא יפזזו פה חדי קרן, אבל אולי גם נבטיח לעצמנו חיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו