"למה לצום על בית מקדש שחרב? אנחנו אפילו לא מאמינים בו", "למה צריך בית מקדש חדש? כדי להקריב קורבנות? אני צמחוני". אלה הסברים - הגיוניים - של היהודי החילוני המצוי בתשובה לשאלה "האם אתה צם בתשעה באב?".
זהו? לאדם חילוני אין איפה לפגוש את תשעה באב? מדובר רק בצום דתי? התשובה, על קצה המזלג, היא לא. תשעה באב הוא לא ציון דתי, הוא ציון היסטורי. בית המקדש, לפני שהיה מקום פולחני, היה מקום שבשיאו היווה את הסמל הכי פשוט ונקי שיש לאחדות. שלוש פעמים בשנה (שלושת הרגלים) כל היהודים מכל רחבי הארץ הגיעו אליו. ברגל, עם כל מי שיכלו לצעוד.
היסטוריונים מתווכחים בנוגע למספר העולים - 100 אלף, אפילו יותר מ־200. בכל מקרה, לארץ צרה ושבטית עם פחות מ־2 מיליון תושבים זה מספר מטורף. ולמרות זאת, "לא אמר אדם צר לי המקום". אנשים לא הרגישו שצפוף. לא כי טכנית לא היה צפוף - היה ועוד איך. פשוט לא צפוף לך כשאתה נהנה, פוגש את כולם. בעולם עתיק ומנותק, נטול חדשות ומפגשים, שלוש העליות למקדש היו שלוש סיבות למסיבות. לא היה להם צפוף, כמו שלכם לא היה צפוף במסיבה שעשו לכם. לא היה להם צפוף, כמו שלחתן ולכלה לא היה צפוף בחתונה, אפילו שבדיעבד מספרים שהיה קשה לנשום שם.
ובדיוק כמו במסיבות שאליהן מגיעים אנשים רבים למטרה מסוימת, גם בירושלים לא היו מחלוקות. לא היו ריבים. לא היו במה פוליטית וכנסים עם נושאים נפיצים. אנשים באו בשמחה, ותושבי ירושלים פתחו להם את דלתותיהם לרווחה. וכשהכל נגמר? פשוט חזרו הביתה לשגרה, למחלוקות ולפוליטיקה.
עדיין דתי מדי בשבילכם? קפצו רגע לשיר הענתיקה "סלינו על כתפינו", שכולנו מכירים מהגן: "מה טובו מעגלינו, מה יפו הטורים", כותב קיפניס בבית השלישי (שאליו רובנו לא הגענו מעולם). קיפניס מתאר מדמיונו את ההוד וההדר שבמראה הטורים הארוכים (פקקים, אם נדייק) לירושלים. הוא מתמוגג מהמעגלים שנוצרים בה. מעגל - כולם שווים בו, וכולם רואים בו איש את רעהו.
קיפניס היה חילוני למהדרין במשך רוב חייו. מודרני, משכיל. את המשקולת הדתית הסיר בצעירותו. ועדיין הוא התגעגע לבית המקדש, למקום ההוא שבו לא היו ריבים והדלתות היו פתוחות.
היהודי הישראלי לא אמור לצום רק בגלל חצי מיליון היהודים שנשחטו ביום שבו חרב המקדש. שרדנו, בלי עין הרע, מספרים גדולים הרבה יותר עם השנים והטכנולוגיה. גם על הגלות והפיזור שנעשה בנו קצת מוזר לצום, שכן החזרה שלנו לכאן רק הדגישה בדיעבד את הנס שבהקמת המדינה.
לא. הוא אמור לצום כי ט' באב היה היום שבו חרב המבנה היחיד אי־פעם שסביבו ידענו כולנו, בלי יוצא מן הכלל, להרגיש עם. המקום היחיד שבו ידענו אחדות - אבל אמיתית, לא כזו שמשחיתים עליה זמן ובלבולי מוח במעגלי שיח מתחלפים עם רצון טוב. הרבה לפני 7 באוקטובר, הרבה לפני השואה, ט' באב הוא היום שבו נרצחה לראשונה התמימות שלנו כעם בארצו. צומו. או לפחות היזכרו. שנזכה לבנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו