גם הבמאי העצלן ביותר לא היה מעז לתזמן את קמפיין הרעב בעזה בדיוק לשבוע שבו מציינים 20 שנה לתוכנית ההתנתקות. שנה וחצי אחרי שהתברר מעל לכל ספק שאי אפשר להתנתק מעזה ביטחונית, המחנה הפסבדו-הומניסטי הישראלי מראה שאי אפשר להתנתק מעזה אפילו רגשית.
מאז השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007 הוא צבר סוגים רבים של נשק. חלק בידיעתם של כוחות הביטחון, חלק שלא בידיעתם, אך יש רק סוג אחד של נשק שאנו להוטים להעניק לו על מגש של כסף: הערכים שלנו.
חמאס יודע שאנו מעוניינים רק במלחמת אין-ברירה, שהחיים טובים בעינינו מהמוות, ושאנו מעדיפים פעולות כירורגיות שלא יגבו חיי אדם. הוא יודע שכאשר ילד פלשתיני נהרג מאש צה"ל אנו רואים בכך כישלון ומבקשים להסיק מסקנות. הוא יודע שיש קול דומיננטי בחברה הישראלית שהדבר שהוא מפחד ממנו יותר מכל הוא לא מלחמה, לא טבח, לא טרור - אלא "להיות כמו חמאס".
הפחד הזה הניע את חמאס לקבוע את מרכז פעילותו מתוך ומתחת בתי חולים, לשלוח ילדים לעמוד על גגות של מבנים המשמשים לטרור, ולקשור אנשים עם מוגבלויות לעמוד ליד בתים ממולכדים. חמאס העריך, ובצדק, שהנפש היהודית ההומייה לא תסכים לפגוע ב"בלתי מעורבים", גם במחיר הפקרת חיי אזרחי ישראל.
מטרתו של השמאל הפסבדו-הומניסטי אינו להמעיט בסבל האנושי, אלא להמשיך לצייר את הסבל הפלשתיני כגורל אכזר שישראל גרמה, ורק ישראל יכולה וצריכה לפתור
כבר שנים מתנהלים פה קמפיינים רבי-עוצמה שמטרתם לגרום לנו להרגיש אשמים בגלל הברבריות של חמאס. כל עוד סינוואר עינה למוות חשודים בשיתוף פעולה; כל עוד היה מצופה מהרשות הפלשתינית לטפל בטרור באכזריות, "בלי בג"ץ ובלי בצלם"; כל עוד פלגים פלשתיניים שונים השליכו זה את זה מהגגות - איש לא שלח ספינות, גייס תרומות או עמד מול הכנסת והניף שלטים עם תמונות עצובות. הסבל הפלשתיני לא מעניין גם את בעלי הנפש היפה ביותר, אם אי אפשר להאשים בו את היהודים.
אך לאורך המלחמה, השמאל הפסבדו-הומניסטי בארץ ובעולם דורש מאיתנו לקבל אחריות לסיטואציה שנולדה באשמת חמאס ושמתמשכת באשמת חמאס, ואפילו עושה את העבודה המלוכלכת של חמאס ומנסה לדחוק את ישראל "להתגמש" במשא ומתן – מושג מכובס להסכמה ישראלית לסכן חיי אדם ולהפקיר את חיי חלק מהחטופים. הצורך להגן על עצמנו ולהבטיח את עתיד ילדינו מוצג כסטייה מעוותת של קומץ קיצוניים.
המדהים הוא שכל זה חושף עד כמה מופרך, שלא לומר מתועב, נתפס הרעיון שהפלשתיני הוא באמת, אבל באמת, אדון לגורלו שלו. אפשר להתנתק ממנו ולהשאיר לו חבל ארץ מטופח ופורח, אבל הוא ימשיך להיות, כמו הילדים הרעבים בעזה, קורבן של גדולים וחזקים ממנו: של הרשות הפלשתינית, של חמאס, של צה"ל.
מטרתו של הפסבדו-הומניזם אינה להמעיט בסבל האנושי, אלא להמשיך לצייר את הסבל הפלשתיני כגורל אכזר שישראל ורק ישראל יכולה וצריכה לפתור. הפלשתיני הוא ישו המודרני, מדמם על הצלב בעוון לא-לו, סוחב על גבו את פשעי האנושות וקורבן של חטאי העם היהודי.
הרבה לפני מזוודות הכסף, הרבה לפני הסיוע ההומניטרי, אנחנו צריכים להפסיק להזרים לחמאס את הנשק האולטימטיבי שלו: החמלה שלנו. הערכים שלנו צריכים להיות מקור לעוצמה, לא הנשק שאנחנו מעניקים לאויבינו, ומשלמים בעצמנו את החשבון.
הסבל הבלתי נגמר מחייב אותנו להבין שדרוש שינוי מדיניות. צו השעה הוא אימוץ הלב. נכונות להכריח את תושבי הרצועה להתמודד עם מעשיהם ומעשי מנהיגיהם. אנו נדרשים להפנים: רק היכולת להתעלם מהמניפולציות של חמאס, ולא למהר לקחת אחריות על הברבריות שלו - יכולה להבטיח לנו ולילדינו עתיד. מי שדורש מישראל לפטור את השלטון בעזה מאחריות ולתת לו להמשיך להרעיב את האזרחים שלו - ואת החטופים שלנו - ולהתעלל בילדים חסרי ישע, שלא יטיף מוסר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו