כשצוות החוקרים דני אורבך, יונתן בוקסמן, יגיל הנקין ויונתן ברוורמן ממרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן פרסמו בשבוע שעבר את הדוח "בחינה ביקורתית של האשמות 'רצח העם' במלחמת חרבות ברזל" - הם בטח לא הופתעו מפרץ התגובות האנטגוניסטיות שהגיע בעקבות הפרסום. הדוח הרי מערער על הנרטיב ההגמוני שמטלטל כיום את העולם - שישראל מבצעת רצח עם והרעבה שיטתית בעזה - ובאמצעות ראיות ונתונים מפריך רבות מהטענות החוזרות ונשמעות באקדמיה, בכלי תקשורת מרכזיים ובארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם.
הדוח מצביע על כשלים חמורים בשיטות המחקר של ארגוני זכויות אדם, סוכנויות האו"ם וכלי תקשורת, כולל הסתמכות על מקורות לא מהימנים כמו משרד הבריאות והלמ"ס בעזה, עיוות נתונים ונטייה להעצים דיווחים בעייתיים, תוך מתן אמון אוטומטי בצד הפלשתיני והצגת חוסר אמון שיטתי בצה"ל. בגלל ההטיה המובנית הזאת, קשה לארגוני זכויות אדם, ולכן גם לעיתונאים, לקבוע אומדן אמיתי של הנפגעים באזורי סכסוך ולתאר את האירועים באופן אמין. המסקנה המרכזית של המחקר היא שאין עדויות למדיניות שיטתית של ישראל בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם. הכותבים אף מזהירים מפני זילות המושג, שעלולה לפגוע ביכולת לאכוף את המשפט ההומניטרי הבינלאומי בעתיד.
תגובות ענייניות לדוח כמעט לא היו. רוב התגובות נעו בטווח שבין נמוך לאינפנטילי לרעיל לביזיוני. רבים התייחסו בשאט נפש לעצם קיומו של אירוע נדיר כל כך, שבו מיעוט של חוקרים חולק על התפיסה המקובלת. אחרים, כעמדה מוסרית בפני עצמה, הצהירו שאפילו לא יטרחו לקרוא אותו. גם זה כנראה לא הפתיע את מחברי הדוח, שצפו מראש את גל ההאשמות בחוסר אמפתיה כלפי תושבי עזה (הקורבנות), ובהסתה של השיח מ"המהות" אל "נתונים טכניים וחסרי משמעות". האשמות אלה הפכו למפלטו של שוחר זכויות האדם העדכני כשהוא נאלץ להתמודד עם עובדות.
גם בתקשורת בישראל זכה הדוח לאזכורים מועטים בלבד. זאת, אף שהוא מכיל בתוכו מידע רב שניתן היה לעמת מול הנתונים הקיימים, או לפחות להציע פרספקטיבה נוספת לדיון על המלחמה בעזה ועל היחסים עם הפלשתינים באופן כללי. אבל לא הרבה עיתונאים מוכנים להסתכן בהפרכת הטיעונים שבהם אוחזים מיטב הקולגות שלהם בתקשורת העולמית, ולקרוא תיגר על התקשורת המערבית המרכזית. רוב העיתונאים שלנו נאלמו דום, בתקווה שיצליחו להימלט מאימת ההאשמות הקולקטיביות ברצח עם או בהרעבה שיטתית. גם כאן מה שהוביל אותם זה פחות טוהר העבודה העיתונאית, ויותר רגשי הנחיתות מול עמיתיהם ב־BBC או ב־CNN, שאליהם הם נושאים עיניים.
חודשים ארוכים של עבודת מחקר אינטנסיבית בנוגע לסיפורים מהחזית בעזה שהופצו על ידי סוכנויות האו"ם, ארגוני זכויות אדם, כלי תקשורת מרכזיים וחוקרים, הבהירו לכותבים עד כמה הגופים הללו מכווני אג'נדה ולרוב לא מתעניינים בעובדות היבשות. זאת, אף שעובדות ונתונים הם המסד שעליו אמורות להתבסס הטענות על רצח עם ופשעי מלחמה.
העובדה שכבר שנים הנושא החם בשדה זכויות האדם והארגונים ההומניטריים בעולם הוא עזה מעידה על בעיה קשה, במיוחד לנוכח האסונות ההומניטריים והסכסוכים המזוינים והעקובים מדם שמתקיימים במקביל ברחבי העולם. השנתיים האחרונות מסמנות שיא בתהליך החרבת השדה ההומניטרי. שנים השקיע העולם הערבי (בעיקר) כסף ומשאבים בקמפיין הפלשתיני העולמי, מתוך אינטרס מובהק לשמר את "הבעיה הפלשתינית" עד למחיקת מדינת ישראל. כיום הסכסוך הזה נלמד באוניברסיטאות העילית במערב כתוצר עכשווי של הקולוניאליזם המערבי, מבלי שאיש מתבונן באינטרסים שמאחורי המהלך. בינתיים, העמדות הללו ממשיכות לעצב את המחשבה ואת המוחות של סטודנטים ברחבי העולם, ושל המרצים שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו