עם פרישתו של ח"כ רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, ולאחריו גם ח"כ מתן כהנא, מהמחנה הממלכתי, ברור עכשיו שהמפלגה הזו עתידה להצטמצם עד מאוד ואולי להיעלם מהמפה הפוליטית. מייסד המפלגה, בני גנץ, מי שהתיימר להיות האלטרנטיבה לבנימין נתניהו, יוכתר רשמית כאחד הכישלונות הגדולים של העשור האחרון בפוליטיקה הישראלית, וגם הוא צפוי שייעלם מהפוליטיקה כשיבין שעשה כל טעות אפשרית.
גנץ הפך את עצמו ללוזר פוליטי, תחילה עם כניסתו לממשלה הפריטטית לפני חמש שנים, לאחר שהיה לו רוב של ממליצים להרכיב את הממשלה, כולל 15 חברי כנסת של הרשימה המשותפת, אך בחר להעביר את ההישג ללא כל תמורה לנתניהו.
זו אינה בעיה של גנץ באופן אישי אלא של המרכז־שמאל בישראל - יש בו ריבוי מוגזם של מנהיגים מנופחי אגו הטוענים לכתר ורוצים להיות ראשי ממשלה. בפועל, מרביתם הגדולה עושים זאת משנאה וקנאה למנהיגים האחרים ולא מדאגה למחנה.
גנץ, בטרם כניסתו לפוליטיקה, ניהל משא ומתן עם בכירי מפלגת העבודה, ולא הביע שאיפות לתפקיד ראשות הממשלה עד שיאיר לפיד, מי שמתיימר להנהיג את המרכז, הציע לו את ראשות המחנה. אך גם אז שניהם יחד לא הצליחו לנצח.
מסתמן שגנץ יוכל לעמוד בראש מפלגה קטנה וחסרת כל יכולת להשפיע, אלא אם יחבור למפלגות אחרות, וספק אם תהיה לו עוד יכולת להשפיע על הנעשה או יכולת לקרוא תיגר ולהוות איום על מועמדותו של נתניהו. לא כי האחרון הוא המנהיג האידיאלי, אלא כי הוא מאגד מאחוריו מפלגות כמו עדר ללא כל יכולת להצמיח מנהיג.
במרכז־שמאל, או מה שנותר מהשמאל, רצו ושאפו תמיד לנצח את הימין, אך הדבר לא יכול להתרחש ללא קולותיהם של הערבים אזרחי המדינה.
שנים שהם מנסים לפנות ישירות לקול הערבי ולא מצליחים לקבל את אמון הבוחר הערבי. לאחר מכן הדבר עבר לניסיון להתחבר עם המפלגות הערביות בכנסת, וזה כן עבד - ללא רע"מ לא היתה קמה ממשלת השינוי. אך הבעיה בממשלה שרוב מרכיביה לא הרגישו נוח והיא נהפכה למצורעת כי כל חטאה שיתוף פעולה עם מפלגה ישראלית חוקית המייצגת אזרחים ישראלים אך ערבים ולא יהודים.
הדה־לגיטימציה שמקבל הקול הערבי ברגע שהוא הולך למפלגה ערבית ולא למפלגה ציונית היא אחד הכישלונות הגדולים של המרכז־שמאל או של כל מי שמתנגד לקואליציית נתניהו־סמוטריץ'־בן גביר.
גנץ הפך את עצמו ללוזר פוליטי, תחילה עם כניסתו לממשלה הפריטטית לפני חמש שנים, לאחר שהיה לו רוב של ממליצים להרכיב את הממשלה, כולל 15 חברי כנסת של הרשימה המשותפת, אך בחר להעביר את ההישג ללא כל תמורה לנתניהו
גם כאן גנץ כשל: אפילו את שיתוף הפעולה עם המפלגות הערביות ניסה לעשות בסתר. בתקשורת הישראלית הצהיר על התנגדות לכל שיתוף פעולה ואף תמך בחוקים שפוגעים בערבים, אך מאחורי הקלעים ניהל מגעים כדי לזכות, ואף זכה בהמלצת כל חברי הכנסת הערבים למועמדותו לראשות הממשלה.
טוב יעשה בני גנץ אם יסיים את הקריירה הפוליטית שלו, שבניגוד לקריירה הביטחונית אינה מקור לגאווה, וטוב יעשה אם רגע לפני הפרישה יסייע לאחד את הגוש וייתן לגיטימציה למפלגות הערביות המייצגות חמישית מאזרחי המדינה להיות חלק מהפוליטיקה הישראלית.
אחרת לעולם לא יתאפשר להחליף את הרכב הקואליציה הנוכחית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו