אתמול ירדנו למקלט בבניין המגורים המשותף שלנו, שיש בו מאווררים וטלוויזיה, שתמיד דלוקה על ערוץ 12, הערוץ "הנייטרלי". ככה זה גם בכל המרפאות, המוסדות ובתי העסק הגדולים. ההרגל הזה של מרבית צופי הטלוויזיה בישראל להדליק באופן אוטומטי ערוץ 12 (חלקם עדיין קוראים לזה ערוץ 2) הוא זה שמשאיר את הערוץ בראש טבלת הרייטינג, על אף הניתוק המתמשך שלו ממרבית הציבור. ערוץ 12 לא לבד, גם ערוצים 11 ו־13 יכולים להתגאות בהישג של ניכור עמוק לציבור בישראל, ולא פעם למציאות עצמה. בתקופות מתוחות כמו עכשיו זה בולט יותר.
המלחמה עם איראן היא אולי בעלת הקונצנזוס הציבורי הרחב ביותר. אנחנו מתלוננים, מקווים שזה ייגמר כמה שיותר מהר, אבל ההיגיון של המתקפה ברור, לפחות לרובנו. באולפנים המצב שונה. שם ניכר שמרבית העיתונאים והעורכים נכנסו לוורטיגו של ההיגיון גם בנוגע לאיראן. על אף ניסיונות הגיוון הבהולים של הפאנלים בשיבוץ של אנשי ימין שהחלו את הקריירה שלהם בערוץ 14, רוב הפרשנים בערוצים הוותיקים עדיין נמנים עם ז'אנר הרל"ב (רק לא ביבי).
לאורך השנתיים האחרונות הניתוחים הנחרצים שלהם התנפצו אל קרקע המציאות פעם אחר פעם. ולמרות זאת דמויות כמו אמנון אברמוביץ', דנה ויס ואהוד יערי עדיין שם. כך גם פרשנים מהוללים כמו ישראל זיו או עמוס ידלין, שממשיכים לתווך לנו מדי ערב את המלחמה. במציאות של האולפנים איראן היא מדינה נורמטיבית שראוי להרהר במניעים האפשריים שלה. "אולי הם לא התכוונו לפגוע באזרחים?", שאל רפי רשף לפני כמה ימים בספק־תקווה ספק־היתממות. התודעה שמיוצרת מדי יום באולפנים לגבי המוטיבציות של האויב מובילה את כולם שוב ושוב אל אותה מסקנה - הסכנה האמיתית לישראל היא ההתפוררות הפנימית והפגיעה בחוסן הלאומי על ידי הפיכה משטרית וחוק ההשתמטות. אין ספק שכאשר מדובר בממשלת נתניהו הפרשנויות תמיד לא מחמיאות והסאבטקסט יהיה: אל תהיו תמימים, ישראל אינה מה שהיא טוענת שהיא, חפשו את המניעים הנסתרים, אולי הזדוניים.
חיילינו אמנם גיבורים והמוסד עשה עבודה מדהימה, אבל נתניהו. המניעים שלו למלחמה לא ענייניים. בזמן שאתם מופגזים הוא ומשפחתו יושבים בבונקר. והאם החתונה של אבנר היתה חלק מההונאה? הוויכוח על הנרטיב חוצה ערוצים: האם זאת תוכנית הונאה משותפת עם טרמאפ? אבל הרי טראמפ משלח את נתניהו באיראן כדי להחליש אותה במשא ומתן. ובעצם, כל הזמן הזה דיווחנו שהיחסים ביניהם עלו על שרטון, אז לא יכול להיות שהם כל כך מתואמים, נכון? כבר ביומה הראשון של המלחמה שררו בפאנלים דיכאון ומורך לב, והדגש הושם דווקא על היעדר חוסן נפשי, חברתי ולאומי. כעבור יום־יומיים השאלה החמה ביותר כבר היתה: מהי האסטרטגיה לסיום המלחמה ומתי? הרי ישראל לא יכולה לעצור את פרויקט הגרעין לבדה.
"נתניהו מדבר על ללכת עד הסוף, אבל ללכת עד הסוף זה יעד לא ברור", ציינה אתמול דנה ויס בראיון זום. "זאת מלחמת התשה, סכסוך שאין באמת דרך לעצור אותו". מחדרה במלון בארצות הברית היא הסבירה לצופים שיש להם "זכות לחיות".
אחרי כל כך הרבה זמן שבו טענו בתוקף באולפנים שנתניהו לא יתקוף באיראן הגיעה התקיפה. ועדיין נשמעות אותן הצדקות באותה רמת ביטחון. אמנון אברמוביץ', למשל, הזדרז לציין באולפן שישי שראש הממשלה בסך הכל אישר את הפעולה. עוד ב־2012-2011, הבהיר, היה זה אהוד ברק שדיבר על תקיפה באיראן. שר הביטחון לשעבר יואב גלנט הגיע גם הוא כדי לגעת באבק הכוכבים ולקחת קרדיט על תוכניות התקיפה.
במקלט המוגן הטלוויזיה עדיין דולקת, אבל אלה סתם רעשי רקע. הקשב כבר לא שם. הוא מופנה לשכן התורן שמעדכן את כולם בהודעות הרצות בטלגרם. מי צריך את ערד ניר או את אור הלר שישחררו אותנו סוף־סוף לבתינו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו