כל כך הרבה פחדים אישה נושאת איתה בדרך לחדר לידה. פחד מהכאבים, מהסיבוכים, מהסיפורים שאף אחד לא מספר ליד אישה בהיריון מתקדם. כל כך הרבה פחדים אישה נושאת איתה כשהיא יוצאת להביא חיים לעולם, מייחלת רק לידיים מלאות. כל כך הרבה פחדים אישה בדרך לחדר לידה מדחיקה, מרגיעה, נושמת החוצה. אך מכל הפחדים שעולים בדמיונה - להירצח בדרך לחדר לידה הוא לא אחד מהם.
כמה קמאי הוא הכאב הזה עבורנו, מדינה משוגעת שלנתוני הילודה שלה אין אח ורע בעולם המערבי. חברה שמקדשת משפחה וילדים, חברה חפצת חיים במובן המוחשי ביותר. רצח בבטן הרכה. אין אישה שלא הרגישה את הרחם שלה הומה לצאלה, הומה לתינוק הקטנטן שבא לעולם בדם ואש, הומה לילדים שבבית. כמו לראות אמא מבועתת עוטפת בשמיכה את שני תינוקיה בזמן שהשפל של המין האנושי חוטף אותם לעזה. הרגעים הרכים ביותר, המקודשים ביותר בהיווצרותה של משפחה - נופצו באכזריות שלא ברא השטן.
צאלה לא היתה הראשונה. יעל שורק נרצחה עם בעלה, אייל, על סף דלתה ביישוב כרמי צור בשנת 2002, כשהיא בחודש התשיעי להריונה. טלי חטואל נרצחה בדרך לביתה בגוש קטיף ב־2004 יחד עם ארבע בנותיה, ימים ספורים לפני שהיתה אמורה ללדת את בתה החמישית. שירה איש־רן נפצעה ב־2018 מכדורי מחבלים כשעמדה בתחנת אוטובוס בחודש השביעי להריונה, והתינוק יולד אך לא שרד. בפיגוע משולב דריסה וירי שהתרחש בתל אביב ביולי 2023, אישה בהיריון ששמה לא פורסם נפצעה ואיבדה את התינוק שלה.
צה"ל פועל בנחישות ביו"ש - אבל עדיין מעט מדי, עדיין לאט מדי. מקדישים אנרגיה חסרת פרופורציה למניעת "מעשי נקם" של יהודים, במקום למניעת מעשי רצח של ערבים. אם יש משהו אחד שחשבנו שלמדנו מהאסון הגדול בתולדות המדינה, הוא שרק אם נתייחס לנרצחת אחת ברצינות הראויה - יהיה סיכוי למנוע את הטבח הבא.
נשים בהיריון מעולם לא היו נזק אגבי של הטרור הערבי. הן המטרה שלו. הרי הטרור מבקש לגדוע את העתיד ואת התקווה לעתיד; מבקש לזרות בנו אימה ממהלכי החיים הפשוטים ביותר - נסיעה ברכב, ריקוד במסיבה, לידה; מבקש להבהיר לנו שאף אחד לא מוגן מפני כדורי המרצחים, ושהם מזהים בקלות את החוליות החלשות, הרכות, והרגישות של החברה שלנו.
הכרתי את צאלה מהרשת החברתית. השפה הטיפולית לא פעם מייגעת אותי, אבל הפוסטים של צאלה תמיד היו מלאי תבונה, וניכרה בהם היכולת המיוחדת שלה לתת ביטוי חדש לרגשות ומחשבות. היא הגיבה לי, אני הגבתי לה. הערכתי את דעותיה כאשת מקצוע, ואת עצותיה כאישה וכאמא. כשהפנים היפות והמוארות שלה זהרו אלי מתוך חדשות הבוקר - הפה שלי יבש והלב שלי דפק. קיוויתי שלפחות ייחסכו מאיתנו הקלישאות. שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר - רק לא "ידנו הארוכה". רק לא "נגיב בחומרה".
הקונספציה שהתנפצה לרסיסים בשערי עזה עוד חיה וקיימת ביהודה ושומרון. בכביש שבו נרצחה צאלה התבצעו ניסיונות פיגוע נוספים בשבועות האחרונים. בכפרים שסביב היישוב של צאלה מופצות מדי יום קריאות הסתה לרצח יהודים, מופצים מיקומים של חיילי צה"ל, מופצים הסברים כיצד לתקוף יישובים. לקח לנו יותר מ־20 שנות ירי על עוטף עזה כדי להחליט שאחרי כל רקטה - האזור שממנו היא נורתה יפונה וצה"ל יתקוף בו באגרסיביות.
אמנם צה"ל פועל בנחישות ובגבורה ביהודה ושומרון לאורך כל ימי המלחמה, כולל מבצעים משמעותיים בערים הגדולות - אבל עדיין מעט מדי, עדיין לאט מדי. צה"ל ושב"כ מקדישים אנרגיה חסרת פרופורציה למניעת "מעשי נקם" של יהודים, במקום למניעת מעשי רצח של ערבים. ההבדל בין טבח בעוטף עזה לבין טבח באישה הכורעת ללדת הוא רק במספרים. אישה אחת מול 1,200. אבל אם יש משהו אחד - אחד! - שחשבנו שלמדנו מהאסון הגדול בתולדות המדינה, הוא שרק אם נתייחס לנרצחת אחת ברצינות הראויה, יהיה לנו סיכוי למנוע את הטבח הבא.
לכי לשלום, צאלה היפה והטובה והאוהבת. אנחנו נוודא שהכאב והזעזוע על הירצחך יניע אותנו להבטיח לילדייך עתיד טוב יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו