ההזדמנות שאסור לפספס: עם כל הכבוד לתימן, היא לא הסיפור שלנו

יש עוד דרך להסתכל על הטוויסט האמריקני בתימן: עם כל הכבוד לגורלו של נמל התעופה הבינלאומי של צנעא, הסיפור שלנו הוא איראן.

הדיל של ממשל טראמפ עם החות'ים נראה על פניו כמו השלכת ישראל מתחת לגלגלי המיניבוס. אמריקה הבטיחה לעצמה את האינטרסים הכלכליים שלה, חופש השיט של אוניות הסחר בבאב אל-מנדב מובטח.

בתמורה, שמר גם השבט החות'י על חופש השיגור של טיליו מתימן לנתב"ג. עובדה שהטרמינל ההרוס של צנעא והרציף המופגז של חודידה לא הפריעו לחות'ים ותומכיהם לחגוג בתהלוכות ניצחון ראוותניות. בצדק. הם לא רק גרמו לאמריקנים להרים ידיים, הם גם הביאו אותה לנטוש את ישראל.

תמיד אפשר לקוות, או לפנטז, שוושינגטון וירושלים מתואמות מכפי שהעין קולטת. אמריקה חותכת את ההרפתקאה התימנית בנקודה טובה מבחינתה, כדי לרכז משמעת מדינית ומשאבים צבאיים למשימה החשובה באמת – איראן.

ישראל, מצידה, "מתאפקת", ועוזרת לה למשוך זמן ולגיטימציה דרך הערוץ הדיפלומטי. לפי קו המחשבה הזה, ה"הפכפכות" שמיוחסת לטראמפ, כולל חילופי הגברי בצמרת הממשל, היא חלק מפיזור מסך ערפל. הסוואה של המטרות האמיתיות, ושל כלי המשחק.

אין פריבילגיה לבנות על האשליה הזו. המשמעות המעשית של ההתקפלות האמריקנית מול החות'ים, היא שישראל חופשיה כעת להפציץ בתימן. אבל הרבה יותר מזה, ישראל צריכה להרגיש חופשיה מתמיד לפעול גם באיראן. בהקשר הזה, צודק בני גנץ, שבשבועיים האחרונים משמיע עמדות מדיניות ופוליטיות חד-משמעיות שלא שמענו ממנו שנים. "זו לא תימן", הוא אמר, "זו איראן".

הקונצנזוס האחרון

ועם כל הכבוד לאילוצים המדיניים ולסדר היום האמריקני, לישראל יש מבנה הזדמנויות משלה, והוא כרגע נוטה במובהק לכיוון האיראני. כתבו פה רבים בחודשים האחרונים על כך שכל הכוכבים הסתדרו: איראן איבדה את חזבאללה כגורם מרתיע מול ישראל, והיא גם ספגה אבדות במערך ההגנה האווירי שלה. היא חשופה ושברירית מתמיד, ובמידה רבה גם התגלתה, בכל מה שקשור לאיום טילים ישיר על ישראל, כפחות נוראית מכפי שהופחדנו.

רגע היסטורי כזה לא יחזור, אבל יש רובד נוסף שעל נתניהו להביא בחשבון: הקונצנזוס הפנימי. איראן והכנעתה הם יעד שמרבית הישראלים מבינים עכשיו שהוא הכרחי, ויותר מכך, בר השגה. עד לפני שנה, וליתר דיוק – עד הכרעת חזבאללה, המתקפות האוויריות על איראן וקריסת המשטר הסורי – הצליחו האייתולות להרתיע את ישראל.

שררה מעין הסכמה שגם אם טיפול ישראלי בגרעין האיראני אפשרי בתיאוריה, המחיר המעשי יהיה בלתי נסבל. הציבור והמשק לא יעמדו במתקפות טילים קטלניות, בהשמדת תשתיות, בגורדי שחקים קורסים ובתחנות כוח מושבתות.

לא רק שדעת הקהל בישראל מבוהלת כיום הרבה פחות מתגובה איראנית, היא גם הרבה יותר מאוחדת ביחס לצורך להיפטר סופסוף מהמשקולת הזו שמכבידה על הגב הלאומי.

אם אכן מתרופפת ההסכמה הלאומית סביב מטרות הלחימה בעזה, די ברור שהסרת העננה האיראנית מעל שמי התכלת של ישראל היא יעד מלחמתי שיזכה להסכמה לאומית רחבה. יכול להיות שבתנאים הנוכחיים, זה גם הקונצנזוס האחרון בקנה. אחרי כמעט 600 ימים, לא מגיע לנו לצאת מהמלחמה הזו עם פחות מזה.