בשבילכם, עד הניצחון: את אהבת החיים שהאחים שלי נושאים שום אויב לא יוכל לכבות

כפר כילה, אוקטובר 2025. זיעה, ריח של שריפה באוויר, שברי מבנים בכל עבר. אני מביט לעבר האופק על אדמת לבנון ומדמיין אותך, אחי אוריאל.

צועד שם בלילה החשוך בוואדי כרוש, מזהה את הסלע, פוקד על המחלקה לשכב ומתקרב בזהירות לרגע שבו יסתיים הכל. והזיכרונות צפים. אותו הלילה, כשהאור נדלק בפתאומיות ואמא עמדה במרכז החדר וקראה: "קומו! קומו! אח שלכם נהרג! אוריאל נפל בקרב בדרום לבנון".

ילדות שלמה עם נרות נשמה, וקדיש ואינספור אירועי הנצחה. הרבה כעס ותירוצים, ובעיקר שאלה ללא מענה: למה זה הגיע לי?!

וכמה שנים אחר כך פתאום גם אבא נפטר, ושוב נופלים עמוק והברכיים שרוטות והלב שבור. אבל החיים ממשיכים, שום כוח לא עוצר אותם. אני מתגייס לסיירת גולני, נלחם ביחד עם האחים שלי, ממשיך את המורשת שנכתבה בדם ובאהבה.

וממש כשנדמה שהחיים חוזרים למסלול, אני כבר חייל משוחרר והחלומות לעתיד נרקמים ומתרגשים עלי, אני שומע שוב זעקה בקול שבור. אמא צועקת: "אלירז! אל תגידו לי! אלירז! אלירז נהרג בקרב ברצועת עזה".

ילדות שלמה עם נרות נשמה, וקדיש ואינספור אירועי הנצחה. הרבה כעס ותירוצים, ובעיקר שאלה ללא מענה: למה זה הגיע לי?!

והלב הזה, שהתנפץ פעמיים, נשבר שוב לאלפי רסיסים. אלירז, האהבה שלי בעולם, נהרג בקרב על גבול עזה. אלוהים, איך ממשיכים מכאן?!

ושוב המסע מתחיל, ליפול ולקום, ושוב החיים חזקים, ולאט־לאט אני חוצב מדרגות של שפיות בתוך הלב המרוסק. אני מתחתן. שלושה ילדים מתוקים בבית. עבודה. חיים פשוטים. ואז מגיע 7 באוקטובר. וזה התור שלנו. דור הניצחון. המלחמה מציפה הכל, מעגלים שנסגרים לאט־לאט.

אני בכפר כילה, לוחם בגדס"ר 9, חטיבת עודד. מוצא את עצמי חוזר לדרום לבנון של אוריאל. אני מניף את דגל גולני ומביט לעבר האופק, אל הכפר מרכבה, מנסה לזהות את הוואדי שבו הכל נגמר והתחיל מחדש. ואז אני נושא עיניים לשמיים ודמעה קטנה חומקת.

חיוך של רבע מאה שחיכה לך, ואני לוחש לעננים: "בשבילך, אחי, עד הניצחון!" ועוצם עיניים ומרגיש את הרוח מלטפת. אולי זה אתה, לרגע מרפרף על פניי. כבר 330 יום אני במילואים, עכשיו התחלנו עוד סבב של 70 יום. עד מתי, אתם שואלים? לא רלוונטי.

כי כשאח שלי קורא לעזרה - אני בא. כשהמדינה שלי מרימה קול זעקה - אני מתייצב. וכשהילדים שלי מבקשים לישון בלי פחד - אני יוצא למענם. זאת הברית שכרתי עוד בבטן אמי עם עמי ומולדתי, זאת אהבה שאינה תלויה בדבר.

וכמוני יש אלפי אחים ואחיות שכולים שמשרתים בקבע ובמילואים, ונפגשים עם האחים שלהם בצידי הדרכים, בוואדיות, בין שיחי חורש, בתים הרוסים ופסגות הרים.

האחים הללו נושאים אלפי זיכרונות ורגעים, געגועים אינסופיים, ואהבה ששום אויב לעולם לא יוכל לכבות. אהבת החיים. אני יודע. עם שנפל לתהומות הכאב עוד ייגע בפסגות השמחה.

אליסף פרץ, יו"ר עמותת "האחים שלנו" - הארגון לאחים ולאחיות השכולים בישראל. אח לסגן אוריאל פרץ ז"ל ולרס"ן אלירז פרץ ז"ל, הי"ד