המראות שנראו השבוע בפתח בית המשפט היו קשים ומצערים. עימות קולני בין משפחות שכולות הוא דבר שמכווץ את ליבו של כל ישראלי. עצם המחשבה שהורים שאיבדו את היקר להם מכל עומדים זה מול זה, בתוך צעקות, כאב וכעס - היא מחשבה קשה מנשוא. ובפשטות: אסור שזה יקרה. ואני בוחר שלא לשתוק על כך.
נציגי משפחות שכולות ניסו לפרוץ לאולם, השופטים עצרו את הדיון בבג"ץ על הקמת ועדת חקירה ממלכתית // ללא קרדיט
אסור לצעוק כך על הורים שכולים. למעשה, אסור לצעוק כך על כל אדם. לא משנה מאיזה צד הוא מגיע ומהי עמדתו הפוליטית - כאב איננו רישיון להשפלה, ושכול איננו מתיר הכול. ליבי עם כל מי שנפגע שם, ובפרט עם חברי האהוב אייל אשל - ולא אשתוק.
אך גם לא אשתוק מול הצביעות. מי שמזדעזע כעת, חייב לזכור שהיו מקרים קודמים שבהם בחר לשתוק.
הייתי שם כשצעקו על הורים שכולים מ"פורום הגבורה" את הביטוי הנורא "פורום קבורה", זמן לא רב לאחר שקברו את בניהם - כאשר כל "חטאם" היה שהתריעו מפני חזרת האויב ודרשו ביטחון לתושבי ישראל.
הייתי שם כשכינו "אוכלי מוות" אנשים שהם חפצי החיים ביותר שפגשתי. אנשים שאהבת החיים שלהם עמוקה כל כך, עד שהם מבינים שעל הטוב צריך גם להיאבק - ואף שלחו את היקר להם מכל כדי להגן על החיים כאן. כל "חטאם" היה שדרשו שלא להחזיר אזרחים לקו האש בלי ביטחון אמיתי.
הייתי שם גם כאשר אישה, קרובת משפחה של חטוף, הטיחה בבנו של אחי אלחנן הי"ד כי קיבל "חינוך נאצי", משום שמחה על כך שבמקום להכריע את חמאס - בונים מחדש מיגוניות. הדברים אף מוקלטים.
ומה לגבי ביזוי בית המשפט העליון? האם מחיתי אז? ומה לגבי ביזוי הכנסת, או ניסיונות לפרוץ ללשכות שרים?
חלק ממי שצועקים היום "בושה" על העימות מול בית המשפט העליון, נתנו אז לגיטימציה לשיח הזה - או לכל הפחות שתקו מולו.
ומה אנחנו, המשפחות, עשינו מול השיח הזה בזמן אמת? לא שתקנו.
יחד עם שותפים לדרך ממשפחות מטה החטופים וממשפחות שכולות מ"פורום הגבורה", עשינו מאמץ אמיתי לעצור את ההידרדרות. נפגשנו, דיברנו, הסתכלנו זה לזה בעיניים, הורדנו חומות של חשדנות וכעס. לא הסכמנו להיות יריבים - ובחרנו להיות אוהבים.
זה הצליח לא משום שכולם הסכימו על הכול, אלא משום שהייתה נכונות לקחת אחריות על השיח. לא לבטל אותו, אלא לבגר אותו. להבין שגם אם אדם חושב אחרת - טובת המדינה לנגד עיניו.
ולמעט קבוצה קטנה וקולנית - הצלחנו לעשות שינוי עצום ולהשתיק את רוב המסיתים והאלימים. וזה בדיוק מה שנדרש גם עכשיו.
כל מי שכואב באמת לנוכח המראות בפתח בית המשפט, צריך לשאול קודם כול את עצמו: האם מחיתי בעבר כשצעקו על בעלי דעה אחרת? האם גיניתי אלימות מילולית כשבאה מהמחנה שלי? האם ניסיתי להבין את כאבו של הצד השני - או שהסתפקתי בתיוגים נוחים כמו "ביביסטים" או "קפלניסטים"?
אני אוהב את העם הזה, ומאמין שהחיבור בינינו עשוי מקורי פלדה - לא מקורי עכביש. אם יש משהו שהחברה הישראלית הוכיחה בשנתיים וחצי האחרונות, הוא שהיא יודעת להיות יחד. על אף המחלוקות הקשות שהייתי עד להן ותיארתי כאן - הערבות ההדדית, החסד והאהבה גדולים לאין שיעור.
בסופו של יום, אם מנקים את כל רעשי הרקע - אחרי שלוש שנים מורכבות כל כך, החזקנו את זה. לכן, גם אחרי התמונות הקשות של השבוע, אסור לנו להישאב רק לצעקות. תפקידנו לעבור מהן לאחריות. כי בסופו של דבר, אחרי כל הרעש - זו הדרך היחידה להחזיק כאן יחד.
הכותב הוא מחנך, אחיו של רס"ן אלחנן מאיר קלמנזון הי"ד וחתן פרס ישראל לשנת תשפ"ד בתחום תקומה - גבורה והצלה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו