ד"ר בוז'מניסקי היה רופא שיניים בגטו פשמישל כשראה את מפקד הגטו האכזר מכה נער יהודי 80 מלקות, עד שנפל לארץ ונפח את נשמתו. כך סברו כל הסובבים. אלא שהנער הצעיר שרד.
כשני עשורים מאוחר יותר, ד"ר בוז'מניסקי העיד במשפט אייכמן וסיפר על הנער היהודי שספג את המלקות. כשנשאל על ידי התובע, גדעון האוזנר, אם הוא מזהה את אותו נער שחשב למת - השיב הדוקטור לעיניהם המשתאות של הנוכחים: "זהו קצין המשטרה היושב לידך".
מחלוקות פוליטיות ראוי לנהל בצורה מכבדת. כשמדובר במי שעברו בגופם את הזוועות וספגו מכות והשפלות עבור העם היהודי כולו - ראוי לסתום את הפה, לחבק בחום ולהצדיע על הגבורה
משפט אייכמן לא היה עוד משפט פלילי נגד פושע מסוים, הוא אף היה יותר מאשר משפט פלילי היסטורי נגד גרמניה הנאצית כולה. חשיבותו נבעה מהיותו "משפט טיפולי", כזה שעצם קיומו חשוב אפילו יותר מתוצאותיו. משפט אייכמן אפשר לא רק לעשות דין בנאצים, אלא לאפשר לשורדים להסיר את מסך הבושה ולספר את סיפורם על זוועות המרצחים.
כיום זה נשמע הזוי: עבור הדור שלנו הם שורדי שואה, ושמו של יום הזיכרון שוזר בנשימה אחת "שואה וגבורה" - אבל עבור בני דורו של מיקי גולדמן־גלעד, הנער היהודי ששרד את המלקות, הכתף הקרה, הטלת הספק באמינותם ובשפיותם ותחושות הבושה והאשמה היו "המכה השמונים ואחת" - לימים שם סרט תיעודי על אימי השואה, ראשון בסדרה שהמשיכה את תהליך הריפוי שהחל בעדויות ממשפט אייכמן.
"המכה השמונים ואחת" היו גם המילים הראשונות שעלו בראשי כשנחשפתי לסטורי שפרסמה לאחרונה פדויית השבי לירי אלבג, שבו הגיבה באומץ לקללות, לאמירות בוטות ולתגובות בלתי נתפסות בחוצפתן, לאחר שביקרה את רה"מ נתניהו על אחריותו לייסורים שעברה ודרשה ממנו לתקן.
לירי־נאמבר־וואן שיתפה בגילוי לב "איחולי" שבי ("אני לא אאחל את זה לשונאים שלי"), הבטחות מוות ונקמה ("תאחלו את זה לחמאס ולאויבים שלנו, לא לי"), ואפילו ירידות על המשקל שלה ("מזכיר לי את המחבלים שבכל יום דאגו להזכיר לי שאני שמנה").
כך גם במקרה של פדויית השבי נועה ארגמני, שהצטרפותה עם אביה לטיסתו של ראש הממשלה לארה"ב בקיץ האחרון הוציאה עיתונאים בכירים מכליהם, באמירות כמו "צריכים להתבייש בהסכמתם לשמש תפאורה בטיסתו של הזוג המטורלל והמחויך הזה". גם בסוף השבוע האחרון, עמידתה על השטיח האדום באירוע הגאלה של המגזין "טיים" בני יורק כאחת מ־100 הנשים המשפיעות בעולם גררה לא רק גל של אהדה.
מחלוקות פוליטיות ראוי לנהל בצורה מכבדת. כשמדובר במי שעברו בגופם את הזוועות וספגו מכות והשפלות עבור העם היהודי כולו - ראוי לסתום את הפה, לחבק בחום ולהצדיע על הגבורה. אחר כך, בשקט ובנימוס, אפשר אולי לחלוק על אמירה בעלת ניחוח פוליטי של מי שעברו גיהינום. יש לנו מספיק פצעים פתוחים מבחוץ ומספיק לבבות שותתי דם - אל לנו להרחיב את הפצעים בעצמנו.
או במילותיה של לירי: "תנצלו את הזמן לתפילות ולמעשים לשלום המדינה, חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון, ולחזרתם של כל החטופים. את הרעל הזה תכוונו למאות אויבינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו