אייכמן "עובד אל על": המסמכים ממבצע פינאלה נחשפים

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, סיפור לכידתו של אדולף אייכמן ממשיך להדהד - לא רק כאירוע היסטורי מכונן, אלא ככלי חינוכי חי ונושם שמקבל צורות חדשות בעידן שבו העדים הולכים ומתמעטים.

לפני כ-15 שנה נחשפה לראשונה תערוכה במטה המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, שחשפה פרטים חדשים אחד המבצעים הנועזים בתולדות המדינה - חטיפתו של אייכמן מארגנטינה בשנת 1960 והעברתו לישראל. מי שהוביל את המהלך היה איסר הראל, דמות מפתח במערך הביטחוני, שכיהן במקביל גם כראש שירות הביטחון.

מאחורי התערוכה עמד אבנר אברהם, שהפך את סיפור הלכידה של אייכמן לפרויקט חיים בינלאומי. בשנת 2011, במלאת 50 שנה למשפט אייכמן, הוצגה התערוכה גם בכנסת, באישור הדרג המדיני והביטחוני, ובנוכחות בכירים ובהם בנימין נתניהו ורפי איתן.

מאז, הפכה היוזמה למסע עולמי: התערוכה נדדה בין מוזיאונים בארצות הברית ובאירופה, משכה קרוב ל-800 אלף מבקרים, והביאה עמה עדויות, ממצאים וסיפורים חדשים - חלקם נחשפים לראשונה. בין היתר, עלתה אפשרות כי רכב ששימש את צוות החטיפה נותר נטוש בנמל התעופה בבואנוס איירס, וצבר דו"חות חניה - עדות כמעט אבסורדית לאחד המבצעים החשאיים ביותר בתולדות ישראל.

אברהם לא הסתפק בתערוכה: הוא שימש יועץ לסרט ההוליוודי "מבצע פינאלה", היה שותף להפקת מדליה לציון 60 שנה למבצע, ואף כתב סצנות להצגה שעלתה לאחרונה בבוקרשט. בכל אחד מהפרויקטים נשמר אותו עיקרון: שימוש בדרמה, ריגול וסיפור אנושי כדי להוביל את הקהל אל לב הזוועה - ואל משמעותו של משפט אייכמן.

במחקרו אף חשף אברהם פרק פחות מוכר: במהלך המבצע אותר גם מקום מסתורו של יוזף מנגלה בארגנטינה. תכנון מקביל ללכידתו נבחן, אך נגנז - בין היתר בעקבות החלטות בדרג המדיני והחשש לסיכון המבצע המרכזי.

כיום, כשהדור ששרד את השואה הולך ומתמעט, האתגר המרכזי הוא הנגשת הזיכרון לדורות הבאים. סיפורו של אייכמן, מהמרדף החשאי ועד תא הזכוכית בבית המשפט, הופך לגשר: בין סיפור ריגול מותח לבין עדות היסטורית מצמררת. הקהל אולי מגיע בשביל הדרמה, אך יוצא עם הבנה עמוקה יותר של ממדי האסון.