"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
שכול במדינה שכולה
7 באוקטובר שינה את מעמדו של השכול בישראל. השיחה הלאומית לא פינתה מקום לתהליך אישי, ולעיתים נדמה שאין זמן לעצור ולכאוב. זכרו גם את החיים
מסע לוויה בבית העלמין בהר הרצל (ארכיון) | צילום: אורן בן חקון

שכול במדינה שכולה

7 באוקטובר שינה את מעמדו של השכול בישראל. השיחה הלאומית לא פינתה מקום לתהליך אישי, ולעיתים נדמה שאין זמן לעצור ולכאוב. זכרו גם את החיים

מרב עוזיאל וורקנך
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

שכול הוא לא תווית שאדם בוחר לעצמו. אבל במדינה שלנו זו לא תופעה נדירה, אלא מציאות שמתחילה ברגע אחד, בדפיקה המפורסמת בדלת, שממנה החיים משתנים לעד. שכול הוא לא רק אובדן - הוא דרך חיים חדשה, שמתחילה מתוך שבר. זה לקום בכל בוקר עם כאב שאי אפשר להסביר, ללמוד לחיות לצידו, לפתח שריון רגשי, "אינטליגנציה שכולית". כזו שלא נרכשת, אלא נכפית.

ביום הזיכרון, פעם בשנה, הלב נפתח לרגע. את מזמינה את כל עם ישראל להיכנס, להציץ, לגעת. ובסוף היום, כשהבורקסים מתייבשים וכולם הולכים הביתה, את נשארת שם, שכולה, לבד.

7 באוקטובר שינה את מעמד השכול בישראל. הפכנו למדינה שכולה. הכאב קולקטיבי, מקיף, שוטף את השיח הציבורי, את המרחב הפרטי, מרסק את הלב של כולנו. ובתוך ההזדהות הזו משהו אובד. המשפחות השכולות כמו נבלעות בתוך השכול הלאומי, ונדמה שהכאב הפרטי מאבד לגיטימציה. שהשכול שלך כבר לא רק שלך, הוא של כולם. את לא רק "אחות של", "בת של" - את סמל. סמל לגבורה, להתמודדות, לחיים בתוך כאב. ולסמל אין מרחב להתפרק, לבכות, לעצור.

אירוח של עם שלם בתוך השכול הוא מנחם, מקרב ומחמם, אך גם מתיש. את הופכת לדמות ציבורית, מושא להשראה, נציגה של "חוסן", של "התמודדות". ובלילה, כשכולם הולכים, הכאב נשאר. לקולקטיב יש מחיר. בהתחלה תחושת שותפות, העם איתך, כולם מדברים על זה. אבל הזמן עובר - והעם ממשיך הלאה.

השיחה הלאומית לא פינתה מקום לתהליך האישי, ולעיתים נדמה שאין זמן לעצור ולכאוב באמת, ושהחיים לכאורה ממשיכים. אבל השמחה מתעמעמת, וכל התרגשות נעצרת לפני שהיא מתחילה. את חיה בתוך מסך אפור שמכסה על היכולת הרגשית שלך. מתפקדת בלי תחושת טעם ופשר.

כשמדינה שלמה מרגישה שכולה, האדם חסר את השקט הנדרש כדי לבנות את עצמו מחדש. אין לו הזדמנות לפתח את האני החדש שלו, את הכלים להתמודד, את אותה "אינטליגנציה שכולית" שמאפשרת לחיות באמת. הכאב הלאומי הזה מחבר, מאחד, מעניק משמעות. אבל כשכולנו שכולים - מי יקשיב לשכול האישי?

אנחנו זקוקים למקום שמכיר בשכול כמשהו אישי, אינטימי, משתנה. מרחב שמאפשר לעצור, להתפרק, להבין, לפני שחוזרים לתפקד. מרחב שלא דורש מאיתנו לייצג או להנהיג, אלא פשוט להיות מי שאנחנו, על האובדן שלנו, על ההתמודדות שלנו, אם היא קיימת ואם לאו.

דווקא עכשיו, כשהשכול נוגע בכל כך הרבה בתים, חובה עלינו לא לשכוח את אלה שחיים אותו בכל רגע. הם לא צריכים רק טקס - הם צריכים שקט. הם צריכים מדינה שלא רק זוכרת, אלא גם מאפשרת.

אני, לאחר ליווי של שנים, הצלחתי לפתח את הכלים להתמודד, אבל יש רבים ורבות שרק עכשיו מתחילים את הדרך. והם זקוקים לכולנו כדי שיוכלו למצוא בתוכם את הכוחות לחיות עם השכול, להצליח להכיר אותו, להבין ששכול הוא לא רק כאב, חרדה וטראומה, אלא גם געגוע וזיכרון וקשר ואהבה גדולה למי שהלכו ולא חזרו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מרב עוזיאל וורקנך

הכותבת היא רכזת תחום טיפול בעמותת One Family, אחות של גבי עוזיאל שנפל ב־4 בספטמבר 2003 בקרב בג'נין

Load more...