הם כועסים כתוכנית עבודה

תסתכלו על קבוצות הקשישיםהמפגינים ברחובות רחביה בירושלים. חציים עם מגפונים, חלקם עם דגלי ישראל, אילן היוחסין של כולם איכשהו מגיע בסוף מיהדות אשכנז, וכולם נרגנים בצורה כזו או אחרת. הם יודעים שהמחאה שלהם נגדהרפורמה, הנחוצה כל כך במערכת המשפט הרקובה בעולם, נכשלה.

היא נכשלה לא בגלל המספרים, שכבר אי אפשר לנפח, אלא בגלל היגיון פנימי כושל שהוביל לכישלון בלתי נמנע: אנחנו נעמוד כחומה בצורה נגד כל שינוי, עד שהצד השני יישבר. מי שאפילו יחשוב לנסות לנהל דו־שיח הוא בוגד. מי שיתווכח בקול ויודה שמדובר בפשרה שרעה בעיקר לימין, הוא בוגד. מי שסולד מחסימה אלימה של עורקי תנועה ראשיים בידי קומץ מתפרעים בכובעי טמבל ובחולצות חומות שצועקים "אנחנו הרוב", הוא בוגד. בכלל, כל מי שלא מתייצב איתנו במאה אחוז בדיוק - הוא בוגד נאלח, וההיסטוריה תשפוט אותו (מילים שלהם, לא שלי).

לא תשמעו דיון על זכויות אדם או על סעיפי החוק, אלא שיח של שנאה. "בוגדים", "גנבים", "פשיסטים", "פרזיטים", "אוכלי מוות". כדי לחדד את הפאנץ', הם גם יוסיפו בלי בושה ש"נמאס מהשיסוי ומההסתה"

מה ההבדל בין יריב לוין לבני גנץ שקבע איתו פגישה? שום הבדל, שניהם זכו למטר קללות ואיומים. מי עדיף, איתמר בן גביר או עידן רול שקרא להרגיע את הרוחות? חולירע עדיפה על שניהם. או ניצחון או כלום.

תסתכלו עליהם, המפגינים המבוגרים שמגיעים בהסעות יקרות, מקללים עוברים ושבים ולועגים לאימהות עם עגלות שמתחננות לקצת שקט. צפו בהם תוקפים חובשי כיפה שאיתרע מזלם לנסות לחצות את ההפגנה כדי להגיע לגן של הילדה ברגל (כי באוטו אי אפשר). הם לא כועסים על הדחת ראש שב"כ הכושל ביותר בתולדות המדינה, לא על ההדחה העתידית של היועמ"שית, וגם לא על החוק החדש בוועדה לבחירת שופטים, שאני מוכן להתערב שאין להם מושג מהם הפרטים שלו. הם כועסים כתוכנית עבודה.

תסתכלו עליהם ברחוב עזה או מול הכנסת. לא תשמעו דיון על זכויות אדם או על סעיפי החוק, אלא שיח של שנאה. "בוגדים", "גנבים", "פשיסטים", "פרזיטים", "אוכלי מוות". כדי לחדד את הפאנץ', הם גם יוסיפו בלי בושה ש"נמאס מהשיסוי ומההסתה". זו לא התנהלות של אנשים שהדמוקרטיה חשובה להם. הלכתי רחוק מדי - זו לא התנהלות של אנשים שאי־פעם ידעו מה זו דמוקרטיה.

זה לא שהם "בחרו לשרוף גשרים" בדרך לפיוס כלשהו, או שהם "פסלו כל רעיון נגדי". הם מראש לא ראו שום גשר ושום שיח בשיא המשבר. כשהנרטיב הקבוע והסאטירי בשם "הדיקטטורה מתקרבת" היה בשיאו, אי־אז לפני 7 באוקטובר, נשיא המדינה הציע מתווה פשרה. קבוצות אזרחיות הציעו פשרה. אפילו לוין בעצמו, וגם שמחה רוטמן, הודיעו שהם מוכנים לקבל דיון. הכועסים מרחביה אפילו לא הגיבו, כי תגובה היא הודאה והכרה בכך שיש בכלל צד שני תבוני שניתן לשוחח איתו.

העניין הוא שיחס ההתקדמות הוא הפוך. ככל שהציבור נוטש אותם, כך הם מתבצרים יותר. מקצינים יותר. וככל שהם מקצינים, כך הם גוררים את הציבור המרכז־שמאל־ציוני איתם עוד ועוד שמאלה. תסתכלו עליהם, האחוס"לים עם המגפונים ברחביה, ותראו את השרידים האחרונים והנכחדים של השמאל הציוני הישן, זה שפעם בנה פה מדינה והיום מתחרט, כי חוץ ממנו כולם בה - אבל כולם - בוגדים.