נשים, היזהרו מ"השמרנות החדשה"

במשך ארבע שנות לימודיי באולפנה, מערכת החינוך הדתית היתה עבורי במה להתפתחות אישית, חינוכית ורוחנית. חברותיי ואני יכולנו לרוץ למועצת התלמידות, להוביל תפילות של מאות נערות, ליזום וליישם פרויקטים חברתיים, לייצג את בית הספר בתחרויות דיבייט, להופיע על הבמה, לרקוד ולהשתתף במקהלה - ואפילו לשיר סולו. העולם, או לפחות העולם שבתוך מעטפת האולפנה, היה פתוח בפנינו.

הפרדוקס הזה, של חופש בתוך גבולות מוגדרים היטב, מאפיין את מה שחוקרות כינו "פמיניזם של הפרדה": תפיסה שנשים יכולות לממש את עצמן רק במרחבים משל עצמן. אלא שאיש אינו חי באמת במרחבים נפרדים. מחוץ לחומות המגוננות של האולפנה חיכתה מציאות - עולם שבו הקול שלנו נדרש פתאום להנמיך את עצמו. בבני עקיבא, בבית הכנסת ובעולם העבודה גילינו שהמרחב שהיה פתוח בפנינו הצטמצם, והתפקידים שיועדו לנו הוגדרו מראש: אימהות, מורות, תפקידי עזר וסיוע.

כשאני מצטרפת לאימהות החטופים בשירת "בואי אמא" מול הכנסת, אני מבינה את העוצמה שבעמדה האימהית - אבל גם את המחיר של צמצום הקול הנשי אליו בלבד

לפני שנים אחדות נפגשתי עם חברותיי לשכבה: נשים מבריקות, מוכשרות, בעלות יכולות מרשימות. אבל מעטות מאיתנו השלימו תואר שלישי, מעטות יותר מחזיקות בתפקידי ניהול בכירים. מספר הילדים המבורכים שילדנו העמיד בצל את מספר התארים שצברנו, או את המשרות הבכירות שאחזנו בהן. זו לא ביקורת על בחירות פרטיות - כל אישה והטעם שלה - אך הסיפורים האישיים הצטרפו לתמונה כוללת, על המבנים החברתיים שמעצבים את חיינו.

במידה רבה, הדברים נכונים גם לחברה הישראלית, שמגבירה את הקשב לנשים כשהן מדברות מעמדת האימהות, ומנמיכה אותו כשהן מופיעות כמומחיות. כשאני מצטרפת לאימהות החטופים בשירת "בואי אמא" מול הכנסת, אני מבינה את העוצמה שבעמדה האימהית - אבל גם את המחיר של צמצום הקול הנשי אליו בלבד.

המתח הזה מקבל ממד חדש עם עלייתה של "השמרנות החדשה" - תנועה גלובלית שמבקשת להחזיר את החברה ל"ערכים מסורתיים" תוך שימוש בכלים עכשוויים של תקשורת ופוליטיקה. התנועה הזאת מתוחכמת מספיק כדי לאמץ שיח של העצמה נשית ובחירה חופשית כשהיא מבקשת ליצור סדר חדש של מגבלות על נשים, ואפילו של שליטה בהן. בניגוד לשמרנות קלאסית, היא לא אנטי-מודרנית. היא מאמצת את כלי השיח החדשים כדי לקדם תפיסה מהותנית של מגדר, שקובעת מחדש מהי "משפחה נורמלית" ומהי "אישה טובה". אבל מטרתה נותרה לצמצם את מרחב האפשרויות של נשים, ולחזק את השליטה בהן.

נשים דתיות, החיות במרחבים שמרניים יותר מלכתחילה, חשופות הרבה יותר למהלך הזה. בישראל, כמו בארה"ב, השמרנות החדשה זוכה לתנופה מיוחדת בקרב קהילות דתיות ולאומיות, ובאמצעות תנועות כמו מפלגת נעם, עוצמה יהודית וגם גורמים בליכוד. זה לא מקרה שמאחורי הגל הזה עומדים אותם כוחות שמתנגדים לזכויות הלהט"ב או המיעוטים. הדרת נשים וקבוצות מיעוט אחרות נובעת מאותו חשש מפני שינוי בסדר החברתי הקיים.

אני מסתכלת על בנות האולפנה של היום. הן עדיין שרות במקהלה, מופיעות על במה, מובילות תפילות. אבל מה יקרה כשייצאו אל העולם הגדול? האם נאפשר להן להישאר מצומצמות במרחב המוגן והסגור של "תפקידי הנשים המסורתיים"? האם נסכים שקולן הצלול יישמע רק כשהוא מדבר מעמדת האם המודאגת?

המאבק שלנו אינו רק על זכות הנשים להשתלב בכל תפקיד, הוא מאבק על עצם ההגדרה של הצלחה נשית בחברה דתית וחילונית כאחד. הצעת השמרנות החדשה למרחבים נפרדים של העצמה והתפתחות נשמעת נוחה למוגנות ולמסורת, אבל זוהי אשליה. יש צורך בחזון אחר: חברה שבה נשים לא צריכות לבחור בין מרחב מוגן לבין השפעה אמיתית, בין אימהות לבין מומחיות, ובין זהות דתית לבין שותפות מלאה בעיצוב החברה.

הכותבת היא סמנכ"לית הקרן החדשה לישראל