אבות נטושים

בסבך העצב והכאב הבלתי נגמרים של התקופה הזו, עולה גם נושא כואב נוסף - נטישת המדינה את האבות ואת מוסד האבהות.

המציאות האכזרית והבלתי נתפסת של אחרי טבח 7 באוקטובר, החזירה באופן מזעזע את הצורך להגדיר סדרי עדיפויות בשחרור חטופים וחטופות. על שולחן הדיונים, בין החלטות גורליות על נסיגות, שחרור אסירים וסיוע הומניטרי, עלו שמות של אנשים, חטופים, חלקם הורים, שסודרו לפי סדר פעימות - מהמוקדמת, הפגיעה וההכרחית ביותר ועד למאוחר יותר ולעמיד יותר כביכול, ולפחות קריטי למשפחתו.

בבת־אחת החזירו האירועים המטלטלים את שעון הזמן אחורה ואת סולם הערכים מאות שנים אחורה, לתפיסה שבה הקריטיות של הורה עבור ילדיו היא לחלוטין תלוית מגדר. לפי סולם זה, האם היא המטפלת העיקרית, והכרחית להישרדותם הפיזית והרגשית של ילדיה, ואילו האב הוא דמות משנית, חשוב כמפרנס, אך פחות בעצם נוכחותו בבית.

כך נותרו מאחור בשבי אבות לילדים קטנים וגדולים, ונושא ההכרחיות הרגשית והקונקרטית שלהם עבור ילדיהם מוזכר רק לעיתים רחוקות, ובוודאי שאינו מהווה שיקול מכריע בדיון הקר לגבי ההגדרה של צורך הומניטרי המחייב שחרור דחוף יותר.

באחד משיאי האבסורד של התופעה הזו, הושאר בשבי כמעט במשך 500 יום אב לילד שאמו נרצחה (אור לוי). כלומר, לא נראה דחוף מספיק לאחד את הילד עם אביו במסגרת העסקה הראשונה בנובמבר 23', כיוון שבכל זאת, "זה רק אבא. אפשר להסתדר בלעדיו". האם היה עולה על דעתו של מישהו להשלים עם מקרה הפוך? ודאי שלא.

גם עכשיו, לאחר סיום שלב א' בעסקה השנייה, ישנם אבות לילדים, קטנים וגדולים, שעדיין נותרו בשבי, ומלבד שורדי השבי האבות שיצאו בקריאה בהולה לשחרורם, נראה שהם לא בהכרח עומדים בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל, ושחלילה הם עלולים להישאר בגיהינום העזתי עוד תקופה ארוכה. ומה יהיה על ילדיהם?

סדר עדיפויות קלוקל זה מעלה תהייה: כיצד זה שבין מנהלי המשא ומתן ומגדירי רשימות השחרור, לא היה מי שהתקומם וזעק כנגד העוול הזה או ניסה לתקנו? האם זה בגלל שאותם גברים חשובים ורבי־עוצמה, הם בעצמם אבות חסרים לילדיהם שמגודלים על ידי אימותיהם בזמן שאבותיהם עסוקים בעניינים חשובים יותר? או שמא זו עדיין האג'נדה של החברה הישראלית, גם בשנת 2024-5, למרות טיפוח מודל "האב החדש" המעורב והנוכח, למרות השוויון המגדרי ולמרות השינויים החברתיים שחשבנו שעברנו?

אז גם עכשיו, דווקא עכשיו, ראוי להזכיר. ילדים חייבים את האבות שלהם. אבות חייבים את ילדיהם. יש ילדים שעבורם אבא הוא הדמות המטפלת העיקרית. יש ילדים שעבורם אבא זה מקור לנחמה ולכוח שהוא קריטי להישרדות. יש אבות שלא יכולים לשאת את הפרידה מילדיהם.

עצוב שהדבר אינו מובן מאליו. חשוב שהקול הזה יישמע לא רק על ידי אבות שורדי שבי, אלא גם על ידי נשים, אימהות בעצמן, שבצדק דורשות שותפות הורית מלאה מבני זוגן, ובעיקר על ידי מקבלי ההחלטות, שנדמה ששכחו את דמות האב בתוכם.