רעש. אדמה

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד איחרתי קום כתוצאה משתיית יתר בהקפות של ליל אמש. העירה אותי רק האזעקה שנשמעה בירושלים.

כל בני הבית והאורחים וגם כל בני המשפחה המורחבת זוכרים ויזכרו לי עוד שנים ארוכות, בעז"ה, שיצאתי מהחדר רדום כולי אל עבר המרחב המוגן כשאני מנסה להרגיע את בני ביתי המבוהלים, במילים: "תירגעו, יכול להיות שזורעידת אדמה".

בדיעבד, המשפט הישנוני הזה צריך לימוד. דבר ראשון, למה ואיך זה מרגיע? איזה מין מקום זה לגור בו, אם רעידת אדמה היא דבר מרגיע? ולמה חשבתי שיש אזעקה במקרה של רעידת אדמה? אחותי בכלל טוענת בעקשנות שהשתמשתי בביטוי "רעש אדמה", מה שמכניס לעניין רובד נוסף של זלזול גילני.

אל תשאלו. ללעג ולקלס הייתי.

אבל מה שחשוב באמת זה שצדקתי בכל מילה. זו לא היתה מלחמה ולא מתקפה, לא טבח ולא השתלטות ולא רצח ולא זוועה - אלא הכל ביחד. זה בדיוק מה שזה היה: רעש אדמה. אדמתנו רעדה בעוצמה רבה, ניערה את כולם ופגעה ברבים מאוד, ומאז שבה ונרעדת רעידות משנה בכל רגע כמעט, כבר שנה שלמה.

זו שנה של כאב ושל סבל ושל חוסר ודאות ושל חוסר יציבות ושל פחד ושל תסכול, אבל גם שנה של אתגר גדול. והאתגר הגדול הוא, למרבה ההפתעה, דווקא למי שלא ניזוקו באופן ישיר. לאנשי המעגלים המרוחקים יותר. אלה שמוצאים את עצמם מחוץ למעגלי פגיעה ישירים, ולעיתים גם עקיפים.

ויש כאלה. יש. זו מדינה קטנה, אבל היא מספיק גדולה כדי שירושלמים כמוני לא יחושו כמעט באיום מטחי הטילים. ואם התמזל מזלם ואין בין האהובים עליהם נפגעי טרור או מלחמה, ואם הם בעצמם כבר לא בגיל של שירות מילואים - הם מחוץ למעגל הישיר. הם חשים היטב את האדמה הרועדת פה ושם מתחת לרגליהם, אבל הם מתמסרים לכוח האדיר שפועם מנגד, כוחה המאלחש של השגרה, שמבקשת לנרמל ולהחזיר את החיים למסלולים.

והכוח הזה לא נח. הוא מתעורר בכל בוקר וחודר לכל רובד של החיים. אפילו לתוך הכאב הוא חודר, ואפילו לתוך תודעת האסון והמלחמה. הוא מכניס כל אקט לרוטינה ומעקר אותו מתוכן, הוא נוטל את נשמת הדברים כולם והופך אותם לגופים סתמיים. הוא נורא, הכוח הזה.

וככל שאנחנו יותר מרוחקים ממוקד הפגיעה, ככל שאנחנו במעגל חיצוני יותר - כך המלחמה שלנו בו, בכוח המאלחש הזה, הופכת להיות קשה יותר ומאתגרת יותר. מלחמה על הצורך להרגיש באמת. להיות אחים. להיות טרודים וכואבים. לשאת בעול עם חברינו. להרגיש באופן אישי כאב של עם ובאופן לאומי כאב של יחידים.

זו לא היתה מלחמה ולא מתקפה, לא טבח ולא השתלטות ולא רצח ולא זוועה - אלא הכל ביחד. זה בדיוק מה שזה היה: רעש אדמה. אדמתנו רעדה בעוצמה רבה, ניערה את כולם ופגעה ברבים מאוד

למי שכואבים באופן ישיר, למי שנותנים את הנשמה ושחייהם אינם חיים כבר שנה, לא צריך להזכיר שום דבר. אותם לא צריך לעורר, ואת ליבם לא צריך לפתוח. הוא פתוח כבר ממילא.

לנו, לכל האחרים, השנה הזו היא אתגר עצום: להרגיש באמת את הדבר עצמו. לא רק את גלי ההדף ואת הבאסה הכללית, לא רק את הפחד המתגנב פה ושם ואת הדאגה הסמויה - אלא ממש אותו. להרגיש ולשמוע את קול דמי אחינו הצועק אלינו מן האדמה. אוי, מה היה לנו.