הכחשה במסווה של זיכרון

אסון 7 באוקטובר הוא פצע מדמם בחברה הישראלית.כיצד עורכים אזכרה לאירוע שעדיין מתרחש? הדבר דומה להכרזה על הלוויה או על אזכרה לאדם אהוב, בעוד הרופאים עדיין נלחמים על חייו.

״אֵבֶל הוא תמיד תגובה לאובדן אדם אהוב או לאובדן הפשטה כלשהי... כגון מולדת, חירות, אידיאל״, אומר פרויד, ״בחינת המציאות הראתה שהאובייקט האהוב איננו עוד״. בחינת המציאות מראה ש־1,151 תינוקות, ילדים ומבוגרים נרצחו, 251 נחטפו, 116 שוחררו בחיים ו־109 נותרו חטופים. כיצד מכריזים על טקס זיכרון ממלכתי, כאשר חטופים נותרו בעזה ואנחנו, בדומה לרופאים, נאבקים על חייהם ועל החזרתם?

במקום ערבות הדדית בין ניצולים שנטבחו באסון ומופקרים, במובנים שונים, על ידי הממשלה, יוצרת האחרונה סכסוך ופילוג ביניהם ובחברה, המשרת אף הוא את הסחת הדעת מאחריותה לאסון, למחדל ולהפקרה

עמדת הממשלה, המכריזה על טקס בטרם עת, יותר משמבטאת רצון לזכור את האסון - מבטאת את המשאלה ״להמשיך הלאה״. הכחשה ואף העלמת עין במסווה של זיכרון. באופן זה פועלים ליצירת האשליה שהאסון מאחורינו, ושאפשר להניח לעבר. זו קונספציה אשלייתית ומסוכנת, הקוברת את החטופים בעודם בחיים ומפקירה אותם שוב, כמו את האידיאלים והערכים שמהווים את תשתית קיומנו כעם וכמדינה - ערבות הדדית ומחויבות המדינה להציל את אזרחיה ולהגן עליהם.

הפיתוי ״להמשיך הלאה״, לא להביט על הכואב והקשה, מובנה בתוך המערך הנפשי שלנו. כך ההגנות שלנו עובדות, ללא הרף ומבלי שנהיה ערים לכך, לסילוק מה שמפגיש אותנו עם חולשותינו ועם חוסר האונים שלנו ולשימור אשליית כל־יכולות לא מודעת. ב־7 באוקטובר המערך ההגנתי הנפשי קרס, ונותרנו מבוהלים ללא יכולת לתפוס או לתת פשר למתרחש. הפיתוי בנפש במצב זה, לסלק ולעקוף את החרדה, הוא גדול.

בשל פיתוי זה הנפש מוּעדת לשימוש ולניצול פוליטי, ובמקרים אחרים לניתוק, לאדישות ולייאוש. כך יש מטרה מסוימת למהלכי הממשלה לקיים טקס זיכרון או להבנות סיפור גבורה וניצחון לאסון 7 באוקטובר והמלחמה. זאת, תוך התעלמות מכל מי שמהווה עדות לכישלון - ניצולי הטבח, החטופים, המפונים מהדרום ומהצפון הבוער - או דחיית ועדת חקירה ממלכתית למועד עמום כמו ״אחרי המלחמה״. הם נועדו לעקוף את המגע עם חוסר האונים, לשכוח מהכישלון הקולוסאלי ולחתור להבניית נרטיב מהיר ומאורגן, וכך להחזיר את האשליה שאנחנו - המנהיג, העם והצבא שאיתו - גיבורים, חזקים וכל־יכולים.

מדובר שוב בקונספציה מאלחשת, מגלומנית, המשמרת אשליית עליונות וכל־יכולות, ברוח זו שהחזקנו עד 7 באוקטובר ביחס לחמאס ולעצמנו, ושהיתה מהגורמים המעוורים שהובילו לאסון. במובן זה טקס האזכרה הוא סימפטום להתנהלות הממשלתית: הבחירה בשרה רגב; התנאים - ללא קהל, נאום מוקלט של ראש הממשלה והצהרה שבעתיד ייערך בתאריך העברי - כל אלו מצביעים על ניסיון לארגון נרטיב אשלייתי, מְעַוות, ללא ה״רעשים״ של המחדל, הייסורים והביקורת.

יתרה מזו, נראה שהטקס משמש גם כלי פוליטי לפילוג ולסכסוך, המצית מטענים ושסעים בין קיבוצים, המסרבים להשתתף בו, לבין ערי (עיריות) הפריפריה שמצהירות שתשתתפנה. כך, במקום ערבות הדדית בין ניצולים שנטבחו באסון ומופקרים, במובנים שונים, על ידי הממשלה, יוצרת האחרונה סכסוך ופילוג ביניהם ובחברה, המשרת אף הוא את הסחת הדעת מאחריותה לאסון, למחדל ולהפקרה.

ללא חיבור אמיתי לכישלון, לחקר האמת ולביקורת, ולמידה מהם, אנו נחלשים ומתנוונים. ללא הענקת מעטפת ראויה למשפחות החטופים, לניצולי הטבח, לצפון, למפונים, לחיילים, כולל אלו שנפשם הותשה מהלחימה הממושכת - אנו מאבדים אותם, את עצמנו; מפקירים אותם ואת ערך הערבות ההדדית, שבזכותו שרד העם היהודי, גם בלי מדינה או צבא, במשך אלפי שנים, ושבלעדיו אין לנו תקומה. בלא מבט נוקב על כשלינו והכרה במגבלותינו, אנו מועדים לחזור על האסונות ואף להחריפם עד כדי איום על קיומנו. חקר האמת והביקורת חיוניים לחוסננו ולאפשרות לשינוי, לריפוי ולתקווה.