"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

עיתונאי קטן שלי

נגיד שתפקידו של עיתונאי לגרום לשלטון לעבוד טוב יותר - למה מישהו בטוח בכך שהדרך הטובה ביותר להשגת המטרה הזו היא להמטיר זעם וביקורת והררי מרירות על ראש השלטון?

,עודכן
0השמעה
מיקרופונים של כלי התקשורת, צילום: אורן בן חקון

משפט אחד שקראתי השבוע בטוויטר גרם לי לתוגה רבתי.

מן הדין שנחלוק בצער.

זה דווקא היה טקסט חיובי, שבא לשבח, אבל הניסוח שלו הצליח ללמד על הרבה דברים במרחב התקשורתי שלנו.

עיתונאי בכיר והגון מבקש להחמיא לשר הספורטמיקי זוהרעל השקעתו הרבה בספורט האולימפי. עד כאן הכל בסדר, אבל הציוץ נפתח בעוד כמה מילים שאינן מגוף הטקסט: "מותר גם מילה טובה".

ברגע הראשון חשבתי שיש כאן סיבה טובה לכתב אשמה חריף על נקיטת עמדה מתוך פוזיציה.

ראו נא את זה - כשהוא בא להחמיא למישהו שהאופנה היא לחבוט בו, הוא חייב לסייג ולקשט ולהקדים התנצלות למחמאה.

קצת מזכיר את ה"בלי עין הרע", את ה"אם ירצה ה'", או את ה"נישט שאבעס גערעדט (כאילו לא דיברנו בשבת)", למי שמכיר.

אולי זה נכון, ובוודאי שבמקרים אחרים זה מתקיים וזה נכון, אבל כאן אין זה המקרה.

הסיפור כאן לדעתי הוא יותר טריוויאלי והוא קשור ליסודות שעליהם מושתתת התקשורת אצלנו, ואולי לא רק אצלנו.

זהו מטבע לשון די מוכר ומקובל, צריך לומר. הכותב כתב אותו כמעט בהיסח הדעת והוא נכתב כהתניה פבלובית המקפצת בכל פעם שעיתונאי כותב מילה טובה על מישהו, יהא אשר יהא.

זה נראה לו, עפעס, לא הגון. לא בסדר. זה נשמע לו לא מקצועי.

הן תפקידו הוא לבקר, להכות בשוט, לחשוף עוולות ופגמים. לא לציין לשבח ובוודאי לא להחמיא. על אחת כמה לא לנציג השלטון, ועל אחת כמה ואלפי כמה לנציג השלטון הספציפי הזה.

בשביל מחמאות לא צריך עיתונאים. בשביל זה יש אומרי הן ומלחכי פנכה.

עיתונאי צריך להגיד דברים רעים. ולכו תדעו: אולי עוד באמת מישהו יגלה שמקור המחמאה הוא באיזו שיחת התבכיינות לילית שקיים השר או דוברו עם העיתונאי (לגיטימי לחלוטין משני הצדדים!) ובה ביקש וסחט מילה טובה. כל אלה דוחפים מייד את הכותב לסייג, להתנצל ולהוסיף "בלי נדר".

וואלה? זה באמת צריך להיות כך? עזבו את הנחת היסוד הישנה והנשכחת שעיתונות צריכה להביא את הסיפור ללא שיפוט. אנחנו כבר לא שם.

פוליטיקאים "יאולפו" הרבה יותר טוב באמצעות מינון נכון של מקלות וגזרים, וגם, ואולי הוא עיקר, לשם ניקיונו וטהרתו של אקלים השיח הציבורי

אבל נגיד שתפקידו של עיתונאי הוא לגרום לכך שהשלטון יעבוד טוב יותר. למה מישהו בטוח בכך שהדרך הטובה ביותר להשגת המטרה הזו היא להמטיר זעם וביקורת והררי מרירות על ראש השלטון? למה לא לייצר מבנה הגון של משבחים כשצריך (ללא הסתייגויות) ומבקרים כשצריך?

למה לא נמצא כמעט לעולם טקסט מבקר שנפתח במגילת שבחים - אבל? זה נכון גם מבחינה מקצועית טהורה, גם מבחינת האפקטיביות של הסיקור - פוליטיקאים "יאולפו" הרבה יותר טוב באמצעות מינון נכון של מקלות וגזרים, וגם, ואולי הוא עיקר, לשם ניקיונו וטהרתו של אקלים השיח הציבורי.

ביקורת תמידית, כשיטה, כשליחות, מייצרת רוח רעה שהופכת להיות ברירת מחדל.

אפשר לנסות גם אחרת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

קובי אריאלי

בעל טור במגזין

כדאילהכיר