המלחמה שהתחילה בסתיו האחרון אינה מלחמה עם רצועת עזה או עם חמאס, ולא עם לבנון או עם חיזבאללה. המשטר האיראני הוא התוקף את ישראל באמצעות צבאות טרור. הצבאות האלה הם גייסות קדמיים בידי איראן להתשת ישראל ולערעורה מבפנים, ולהרתעתה מתקיפת המפעל הגרעיני של איראן, שיהיה אבן פינה להשתלטות על המזרח התיכון.
לאויב האסלאמי־שיעי שצמח בארבעת העשורים האחרונים יש אסטרטגיה סדורה להבסת ישראל, מפני שהיא עומדת בינו לבין הגשמת שאיפותיו הדתיות האימפריאליות. החל ממלחמת לבנון הראשונה, כשנוסד חיזבאללה, וביתר שאת מאז ברחנו מלבנון ב־2000 ומעזה ב־2005, הוא מעסיק אותנו במה שהממסד המדיני־ביטחוני התפתה לראות בו "בעיות ביטחון שוטף" בלבנון וברצועה.
ישראל כמעט כולה (וגם אני בכלל זה) סברה שאפשר לטפל בעזה ובלבנון באמצעות הגנה, הרתעה והתגוששות מוגבלת, "א־סימטרית", בסבבים קצרים, בין "מעצמה אזורית" כישראל לבין ארגוני טרור טורדניים אך חלשים. "הכלה", כביכול, כדי להתמקד אסטרטגית באויב האיראני. אבל זו היתה הונאה עצמית. למעשה, בחסות הסבבים הקצרים התעצמו חמאס וחיזבאללה, מארגונים - לצבאות טרור, המסייעים לאיראן בקידום מפעל לבניית זרוע גרעינית. יכולתה של איראן לחולל חתרנות מערערת בכל המזרח התיכון רק דוחפת את הממשלים הדמוקרטיים בארה"ב, המעוניינים להשקיט כביכול את האזור, להשלים למעשה עם איראן גרעינית לעתיד.
בשנים האחרונות איראן פועלת כך נגד סעודיה בחצי האי ערב ומאיימת עליה בהתשה דומה מדרום ומצפון, ואף בחתרנות במפרציות, בעיקר בבחריין. במקביל, איראן מפתחת גיס טילים להשמדה המונית בריקוד טנגו ערמומי, שני צעדים קדימה ואחר לאחור, אך בעקביות של שחקן שחמט זדוני. היא עושה זאת בחסות הונאות כמו "הסכם הגרעין" עם ממשל אובמה, ובחסות הרתעה של גיסות טילים קדמיים, שהחשוב שבהם - אך לא היחיד - הוא זה של חיזבאללה.
בישראל לא הבינו די הצורך שמיזם הגרעין ועליית צבאות טרור על גבולותינו הם איום אסטרטגי משולב. השוואה בין איראן השיעית למצרים הפן־ערבית של נאצר, למרות ההבדלים החשובים, עשויה לבאר לנו עיקרון אסטרטגי שעלינו לאמץ מול איראן.
אחרי תבוסתה ב־1948 מצרים אימצה שאיפה אימפריאלית אזורית דומה לזו האיראנית הנוכחית. במצב של חולשה, דומה לזה של איראן בראשית המשטר השיעי ב־1979, מצרים הוליכה את הערבים לחתרנות מערערת נגד ישראל באמצעות פעולות טרור שיצאו מרצועת עזה ומ"הגדה המערבית" של ירדן, כלומר משומרון ומיהודה. ישראל התמודדה איתן והגנה על הישגיה במלחמת העצמאות באמצעות מה שכונה "פעולות תגמול", דומות לסבבים של ימינו נגד חמאס וחיזבאללה.
אבל בעסקת נשק שחתם נאצר עם ברית המועצות ב־1955, התברר כי פניו לא רק להתשת ישראל - אלא להחרבתה בפלישה צבאית. נאצר עמד להצטייד בטנקים ובמטוסי סילון ולהגדיל את צבאו לעוצמה שישראל לא תוכל להתמודד איתה. זו המקבילה דאז של מיזם הגרעין האיראני של ימינו.
בשנים האחרונות איראן פועלת כך נגד סעודיה בחצי האי ערב ומאיימת עליה בהתשה דומה מדרום ומצפון, ואף בחתרנות במפרציות, בעיקר בבחריין. במקביל, איראן מפתחת גיס טילים להשמדה המונית בריקוד טנגו ערמומי, שני צעדים קדימה ואחר לאחור, אך בעקביות של שחקן שחמט זדוני
ישראל הגיבה בכיבוש סיני ב־1956. גם אחרי נסיגת ישראל משם ב־1957, התברר בהדרגה שהיא לא יכולה להשלים עם צבא מצרי מאיים בסיני. ב־1960 מצרים ריכזה שם כוחות, אך נסוגה לנוכח איומי ישראל. מצרים שוב עשתה זאת ב־1967, וישראל חזרה וכבשה את סיני. בחלוף שתי מלחמות נוספות, נאלצה מצרים להתחייב בהסכמי קמפ דיוויד (1979) שלא תציב צבא מאיים בסיני.
ישראל גילתה בדרך הקשה שהיא לא יכולה להשלים עם ריכוז צבאי מאסיבי בסיני, ואכפה בהדרגה את הדרישה הזאת בין 1956 ל־1979. עכשיו עליה להבין עיקרון מקביל: אפס סובלנות להתפתחות של צבאות טרור על גבולותינו. ויישומו של עיקרון זה הוא רק ההתחלה של המאבק ההיסטורי, הצפוי לנו עם האימפריאליזם המוסלמי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו