שלוש טעויות לגבי חיזבאללה

החשש מפרוץ מלחמה רבתי בצפון מובן ומוצדק. איש אינו רוצה במלחמה הרסנית, בוודאי אחת כזו שניתן למנוע, ושבסיומה ימצאו עצמם שני הצדדים באותו המקום שבו היו טרם פרצה המלחמה.

אולם ההנחה כי המלחמה היא נמנעת, וכי מוטב לנו להימנע ממנה באמצעות הסדר מדיני כלשהו, נעוצה בקונספציה שבה החזקנו ושלמעשה עודנו מחזיקים בה גם כיום לגבי חיזבאללה: תפיסתו כארגון טרור מורתע, שבשל היותו לבנוני־שיעי, ממוקד בנעשה בלבנון. לאורך שנים, האמנו שבניגוד לחמאס, ולמרות הרטוריקה הלוחמנית, שאלת העימות עם ישראל היא בסופו של דבר משנית בסדר היום של הארגון, ולא עומדת בראש סדר העדיפויות שלו.

אפשר שבראיית איראן וחיזבאללה מדובר בסיפור של הצלחה נוכח המהלומה שספגה ישראל. ואם כך הוא הדבר, הרי שמדובר לא רק בכוונות ובבניין יכולת צבאית לממשן, אלא גם באמונה ההולכת וקונה אחיזה בטהרן ובביירות שאכן בכוחם לתקוף את ישראל, כשימצאו את המועד הנוח לכך, ולהביא להשמדתה

גם לגבי חמאס החזקנו בקונספציה דומה, שלפיה מדובר בארגון שהצלחנו לאלף בסבבי העימות החוזרים ונשנים; ארגון ששאיפתו העיקרית היא לבסס את שלטונו ברצועה. אלא שקונספציה זו הוכחה כשגויה בכל פעם שפרץ סבב עימות בעזה, עד שקרסה ברעש גדול ב־7 באוקטובר.

לעומת זאת, במקרה של חיזבאללה נראה היה כי הקונספציה עובדת: לראיה, הארגון שמר על השקט לאורך הגבול ופעילותו נגד ישראל הייתה תמיד מדודה ומוגבלת. גם משפרצה המלחמה בעזה הקפיד הארגון, במעין הסכמה שבשתיקה עם ישראל, לנהל למולנו עימות על אש קטנה לאורך קו הגבול, כאילו כל מטרתו היא להראות שהוא מסייע לחמאס, אך מבלי לסכן באמת את עצמו בעימות כולל.

אבל כל קונספציה צריך לתקף ולדייק, דבר שלא טרחנו לעשות ברצינות מעולם, ולכן אין פלא שהיא הולכת וקורסת לנגד עינינו. מנקודה זו יש להצביע על שלוש טעויות בסיסיות באופן שבו אנו קוראים ומבינים את חיזבאללה.

1. "חיזבאללה לא שואף למלחמה". זה היה נכון, אולי, אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל כבר תקופה ארוכה שזה אינו המצב. אמת, חיזבאללה היה מעדיף להימנע ממלחמה בשלבים מסוימים, אבל מזה תקופה ארוכה הוא מתנהג כמי שאינו חושש מפניה, ונוטל שוב ושוב סיכונים העשויים להוביל את הצדדים בדיוק לשם.

2. "חיזבאללה הוא בסופו של דבר ארגון טרור". המחשבה הרווחת היא שהסכנות הצפויות מחיזבאללה מסתכמות בפיגועי טרור, חטיפת חיילים וירי רקטות. אלא שמדובר, ולא מאתמול, בצבא של ממש, החושב ומתנהג כצבא, ועוצמתו הצבאית רבה בהרבה מזו של חמאס. 

3. "חיזבאללה מכיר ביחסי הכוחות בינו לבין ישראל". ישראל תופסת את הכרזות הרהב של נסראללה על שאיפתו להשמידנו כדיבורים מן השפה ולחוץ. אולם צבא חיזבאללה הולך ונבנה לתכלית אחת: לתקוף ולנסות להכריע אותנו בדיוק כפי שניסה לעשות חמאס.

אחרי הכל, יחיא סינוואר לא הגה במוחו הקודח את רעיון מתקפת הפתע על ישראל כמהלך פתיחה בדרך להשמדתה. אין כל סיבה להניח שחיזבאללה ואיראן לא היו שותפים מלאים למחשבה ואולי גם לתכנון. אם סינוואר הפתיע גם אותם, זה לא בעצם מימוש הרעיון, אלא רק במועד שבו החליט להוציאו לפועל.

אפשר גם שלמרות המחיר הכבד ששילמו הפלשתינים, הרי שבראיית איראן וחיזבאללה מדובר בסיפור של הצלחה נוכח המהלומה שספגה ישראל. ואם כך הוא הדבר, הרי שמדובר לא רק בכוונות ובבניין יכולת צבאית לממשן, אלא גם באמונה ההולכת וקונה אחיזה בטהרן ובביירות שאכן בכוחם לתקוף את ישראל, כשימצאו את המועד הנוח לכך, ולהביא להשמדתה.

כל זה מחייב אותנו לשנות את האופן שבו אנו קוראים ומבינים את חיזבאללה ולהניח כי במוקדם או במאוחר, כשיחוש כי בשלו התנאים לכך, הוא ינסה לעשות לנו את שעשה חמאס. מכאן שעל ישראל להיערך ברצינות לקדם פני רעה ובעיקר לקיים דיון מעמיק בשאלה, שממנה אנו בורחים כמו מאש: האם ראוי לחכות עד שחיזבאללה יתקוף - ואין ספק שיתקוף - או שמא עלינו להקדים תרופה למכה.