"קיוויתי שאחרי השסע הגדול האזרחים התאחדו. אבל אז שוב התחיל הפילוג. זה גרם לעסקת חטופים נוספת להתרחק כי הדברים קשורים אחד בשני. כמו ששאלתי את אלוהים בתחילת החטיפה למה הוא שלח אותי לעזה, עכשיו שאלתי למה הוא החזיר אותי". ספיר כהן | צילום: אפרת אשל

"רק כשחזרתי לארץ הבנתי - מי שדיבר איתי במנהרה היה סינוואר"

55 ימי תופת עברה ספיר כהן בעזה, עם שאריות אוכל שליקטה מהרצפה, חרדה תמידית להיאנס, מפגש מצמרר במנהרה עם יחיא סינוואר וגעגועים לבן זוגה, סשה טרופנוב, שנחטף גם הוא • מאז שחרורה היא מרצה בקהילות יהודיות בעולם ("מפיק בינלאומי אמר לי ששיניתי את תפיסת עולמו") ופועלת לשכנע לבבות לתמיכה בעסקת חטופים • "אסור להיות אדישים לחיי אדם, צריך לעשות הכל כדי להחזיר את סשה ואת כולם. אם נבחר כיוון לא נכון, נחווה יותר אסונות. מדברים על פירוק חמאס, אבל מתקדמים לפירוק עם ישראל"

ספיר כהן, ששוחררה משבי חמאס, בראיון מיוחד מכיכר החטופים בתל אביב // כתבת: טל אריאל יקיר // צילום: גיל קרמר // עורכת וידאו: סיון שוסטר

כחצי שנה לפני השבת השחורה, במהלך מסיבת פורים בקיבוץ ניר עוז, הביטה ספיר כהן סביבה וחיוך של סיפוק עילאי נמתח על שפתיה. חייה נראו אז כבועה ורודה וחלומית. היא היתה מרוצה מעבודתה כמהנדסת תוכנה בהייטק, התענגה על הזוגיות האוהבת עם בן הקיבוץ, אלכס (סשה) טרופנוב, ושמחה על ההיכרות הראשונית עם הוריו. לפתע, ללא כל התרעה, חלחלה לתוך גופה חרדה בלתי מוסברת.

"היתה לי מועקה. הרגשתי שכל האושר הזה עומד להתפוצץ", היא אומרת. "הפחד שלי התעצם ככל שהימים חלפו. חששתי להסתובב במקומות הומי קהל, נמנעתי מלבלות בפאב שהיה בו בעבר פיגוע וסירבתי לעלות עם סשה על כדור פורח. הסתגרתי בבית, ולא שיתפתי אותו במה שעובר עלי. כשהזמן עבר ולא קרה שום אסון, הייתי בטוחה שמתפתחת אצלי מחלה קשה. הלכתי לרופאים ועשיתי אינספור בדיקות, עד שרופא אחד מצא נגיף כלשהו שאינו מסוכן כרגע. זה לא הרגיע אותי.

"הרגשתי שאני ניצבת בפני סכנה, שרק אלוהים יכול להציל אותי. התפללתי לראשונה בחיי. נתקלתי במקרה בפרק כ"ז בתהילים, והבנתי שאם אקרא אותו במשך 30 יום אהיה בריאה ויקרו לי ניסים ונפלאות. במקביל, תרמתי כספים לחולי סרטן ולניצולי שואה. רציתי לעשות טוב, כי חשתי שאני עומדת לאבד את כל מה שיש לי".

היום האחרון לקריאת הפרק חל ב־7 באוקטובר, ביום שבו ספיר וסשה שהו בניר עוז ונחטפו לעזה. היא שוחררה בפעימה האחרונה, ביום ה־55 למלחמה, הוא עדיין מוחזק שם בידי הג'יהאד האסלאמי.

כהן עם תמונת בן זוגה, סשה טרופנוב, שעדיין חטוף. "אני מקווה שהוא מצליח לשלוט בעצמו ולשתוק, כי זה עלול להיגמר באסון", צילום: אפרת אשל

בראיון מיוחד למוסף "שישבת" מגוללת ספיר את רגעי החטיפה, את השהות במנהרות ובבתי פעילי חמאס, את השיחה המפתיעה עם יחיא סינוואר, וכיצד שני משפטים שאמר לה אחד המחבלים נחרטו בראשה ושינו את הלך מחשבתה.

"המחבל קרא לי לצפות ב'אל־ג'זירה' והראו שם את כיכר החטופים", היא נזכרת. "ראיתי עשרות אלפי ישראלים מאוחדים והתמלאתי תקווה. המחבל חייך, שילב את אצבעותיו לשני אגרופים, ואמר לי בחצי־ערבית וחצי־עברית: 'כשכל היהוד הם ככה, זה חזק, חזק, חזק. אנחנו נחכה קצת, יהיה אצלכם בלגן'. שתקתי. הם מודעים לחולשות שלנו ויודעים שהנשק הכי גדול נגדנו זה אנחנו. המחבלים ממתינים כעת לשעת כושר נוספת.

"כשחזרתי לישראל, האמנתי שהיה שווה להיחטף אם התוצאה היא גיבוש העם, אבל מהר מאוד הפילוג חזר והייתי עדה לאלימות ולשנאה בהפגנות וברשתות החברתיות. הסתגרתי במלון של המפונים ולא יצאתי ממנו, כאילו גזרתי על עצמי שבי מרצון. כעבור חודשיים הרמתי את עצמי בכוח והחלטתי לעשות משהו, להעביר מסר של אחדות, גם אם זו תהיה טיפה בים".

בתקופה האחרונה ספיר אינה נחה או מטפלת בעצמה. היא נעה בין קהילות יהודיות בעולם ומגיעה להרצות גם מול הציבור הישראלי, שאינו תומך בעסקת חטופים. "לא צריך להחזיק באותה דעה, אלא רק לכבד אחד את השני, להיות סובלניים ולזכור שכולנו משפחה אחת", היא מסבירה. "אסור להיות אדישים לחיי אדם, וצריך לעשות הכל כדי להחזיר את סשה ואת שאר החטופים. אי אפשר שזה יהיה רחוק מהעין רחוק מהלב. אם נבחר כיוון לא נכון, נחווה יותר אסונות. מדברים פה על פירוק חמאס, אבל מתקדמים לפירוק עם ישראל. אנחנו נכשלים כבר תשעה חודשים בחיסול חמאס, אז אולי זו לא המטרה הנכונה?"

כהן מובלת באופנוע לעזה בבוקר החטיפה. "קשה לתאר את הפחד, פחד מוות", צילום: AP

חוסר תקווה וייאוש

עד לפני כחודש וחצי לא היה לספיר (30) כל קצה חוט בנוגע למיקומו של סשה (28), מהנדס חשמל באמזון שעסק בפיתוח צ'יפים. בפעם האחרונה שהביטה בו זה היה ב־7 באוקטובר, כשהובל אל מחוץ ליחידת הדיור בקיבוץ, וכמה מחבלים כיוונו אליו את נשקיהם וחייבו אותו לכרוע על ברכיו כשידיו על ראשו. כשנזרקה על האופנוע, בדרכה לעזה, הספיקה לחזות בו נמלט מהם ושמעה צרור יריות לכיוונו.

לאורך תקופת השבי ניסתה להבין מה עלה בגורלו של בן זוגה. בכל פעם שהמחבלים ששמרו עליה התחלפו, היא התעניינה אם נתקלו בבחור "טאוויל־טאוויל וג'מיל־ג'מיל" - גבוה־גבוה ויפה־יפה - אולם לא האמינה לתשובתם השלילית. גם החטופים שראתה מדי פעם במנהרות לא פגשו בו.

ב־28 במאי פורסם סרטון ראשון של סשה, והתברר כי הוא מוחזק בידי הג'יהאד האסלאמי, ולא בידי חמאס. לבוש חולצה אפורה, בעיניים כבויות ובטון דיבור מונוטוני הוא פנה לאזרחי ישראל ולמפגינים ואמר כי בקרוב ישמעו את האמת על מה שקרה לו. יומיים אחר כך פורסם סרטון נוסף. בטקסט שהוכתב לו על ידי שוביו, ביקש סשה מהמפגינים להמשיך למחות והזכיר את סגירת שידורי "אל־ג'זירה" בישראל, פרט המלמד כי הסרטון צולם זמן קצר קודם לכן.

"המחבל קרא לי לצפות ב'אל־ג'זירה' והראו שם את כיכר החטופים. ראיתי עשרות אלפי ישראלים מאוחדים והתמלאתי תקווה. המחבל שילב אצבעות לאגרופים ואמר: 'כשכל היהוד הם ככה, זה חזק. אנחנו נחכה שיהיה אצלכם בלגן'. שתקתי"

"אות החיים מסשה", הגיב מטה משפחות החטופים המלווה את ספיר, "הוא הוכחה נוספת וברורה לכך שממשלת ישראל צריכה לתת מנדט משמעותי לצוות המשא ומתן, שיוכל להוביל לעסקה להחזרת כל החטופים, החיים לשיקום והנרצחים לקבורה".

איך הגבת כשראית את דמותו של סשה אחרי כל כך הרבה חודשים?

"בתוכי ידעתי שסשה חי. הוא נראה יחסית בסדר, ואין לי ספק שסירקו וסידרו אותו במיוחד. מאחר שקשה לדעת מה הוא מרגיש, לקחנו את הסרטונים למפענחת שפת גוף והיא אמרה שרואים חוסר תקווה וייאוש.

"סשה נראה חסר סבלנות, הוא מודע לכך שהמשפחה שלו תצפה בו ולכן ניסה לשדר כוח. בסרטון השני המחבלים הורו לו לפנות להורים שלו, והוא ביקש מהם להמשיך בחיים אם יקרה לו משהו. זה עשה לי רע. החלק הזה נשמע מאוד אמיתי, מהלב, ונראה שסשה באמת מאמין שיש סיכוי שהוא לא ייצא בחיים. הוא אפילו לא יודע שאבא שלו, ויטלי, נרצח באותה שבת, ושאמא ושסבתא שלו נחטפו וחזרו לישראל".

את חושבת מה מחזיק אותו? על מה הוא חושב?

"לסשה קשה לסמוך על אנשים, וזו תכונה שאולי תשמור עליו קצת מפני הטרור הפסיכולוגי. אין לי ספק שהוא בודד, ואני מקווה שהוא מצליח לשלוט בעצמו ולשתוק כי ראיתי חטופים שהתרגזו וזה עלול להיות אסון".

שאלת חטופים ששבו אם מישהו מהם נתקל בו?

"כל מי שמשתחרר מתקשר למשפחות ומעדכן אם ראה את יקיריהן. איתנו אף אחד לא דיבר. הג'יהאד מחזיק בודדים מבין החטופים".

את חולמת עליו בלילות?

"לפעמים", מחייכת ספיר, "חלמתי שהוא חוזר ואומר לי, 'מה, עד עכשיו לא חזרת לעבודה? את רצינית? הייתי תשעה חודשים בשבי ואת רק חודשיים'".

עם סשה בטיול, לפני החטיפה, צילום: מהאלבום הפרטי

עם כל כך הרבה אי־ודאות לגבי עסקה נוספת, את מצליחה לראות את העתיד?

"חשוב לי להקים משפחה, ובגלל החטיפה החיים שלי נעצרו. החיים של כל משפחות החטופים נעצרו באותה שבת. אני מחכה לסשה ותוהה איזה אדם הוא יהיה כשישתחרר מהשבי. האם במצבו הוא בכלל ירצה משפחה? האם יאהב את השינוי שעשיתי בחיים ואת ההחלטה להתמקד כרגע בהרצאות? אני מאמינה שהוא יחזור ומחכה לעבור איתו את התהליך. כולי תקווה שכולם ישובו ביחד, ואז הוא יוכל להתרכז בשיקום שלו במקום להילחם על מי שנשאר שם".

מה יהיה חשוב לך לספר לו?

"בכל מקום בעולם אני עושה לו סרטונים, כדי שיבחר לאיזו קהילה יהודית הוא רוצה ללכת איתי. הם מחכים לו. בכל מדינה אני גם קונה כוסות צ'ייסרים, כדי שנשתה בהן במסיבת החזרה שלו".

"במנהרות זה נורא. היו כינים ופשפשים, וכל הזמן נעקצנו והתגרדנו. האוויר טחוב ומסריח, וקשה לנשום. המזרנים היו רטובים ועם עובש. היו ימים שלא שתינו כי המים היו מלוחים. גם אוכל כמעט לא היה. לפעמים קיבלנו פיתה אחת עם קצת גבינה"

"סשה דימם על הרצפה"

מאז שוחררה משבי חמאס שוהה ספיר במלון מפונים במרכז הארץ יחד עם חטופים ששבו מעזה ואמו של סשה, ילנה טרופנוב. היא יושבת על הכיסא בחדרה ברגליים יחפות ונראית יותר כתיכוניסטית מאשר כמהנדסת תוכנה. היא שברירית, צנומה ומעט אבודה. הרצפה מלאה שקיות עם חפצים אישיים, ולידן שורה של נעליים המסודרת בקפידה. שולחן הכתיבה עמוס בכוסות פלסטיק המלאות אבנים קטנות וצבעוניות, שאיתן היא יוצרת תמונה על ציפה של כרית. על שידת הסלון מונח ספר הזוהר, ומתוכו מבצבצות תמונותיהם המודפסות של ספיר וסשה בחופשה ברודוס.

בני הזוג הכירו באפליקציית היכרויות כשנה לפני שנחטפו. "התגוררתי בקריית אתא וסימנתי שאני מעוניינת להכיר מישהו בטווח שבין הבית שלי לתל אביב", הנוסטלגיה בוקעת מקולה. "סשה היה לקראת סיום הלימודים באוניברסיטת בן־גוריון והתגורר אז בבאר שבע. כשהגיע לבקר חברים בתל אביב, היתה לנו התאמה. התכתבנו כשבוע והוא נשמע אינטליגנטי, שאפתן ובעל חוש הומור. סשה סיפר לי שעלה לארץ מרוסיה בגיל 4 וגדל בניר עוז.

"נפגשנו בשרונה בתל אביב, וכל אחד מאיתנו היה בטוח שהשני לא מעוניין. למרות זאת נפגשנו שוב ויצאנו לפיקניק בפארק הירקון. זה פתח רצף של דייטים הזויים", היא פורצת בצחוק. "תן גנב לו את התיק ורדפנו אחריו עד שלקחנו אותו בחזרה. בפגישה השלישית נגנב לו הטלפון, ורק אחרי זמן מה מצאנו אותו על הרצפה כי הגנב זרק אותו בגלל שהיה ישן. בפגישה נוספת, בחוף הים, סחבו לו את התיק".

באוגוסט 2023 הם עברו להתגורר יחד ברמת גן והיו בעיצומו של סידור הדירה. "כשחזרנו מרודוס סשה קבע עם הוריו שנגיע לקיבוץ בשמחת תורה, אבל ביום שישי הוא פתאום התחרט ולא ידע להסביר למה", אומרת ספיר בשקט. "שכנעתי אותו שניסע, כדי שלא לאכזב את אמו, וכמעט פספסנו את האוטובוס האחרון. בערב ישבנו אצל ידידה של סשה, שני גורן, שגם היא נחטפה לעזה, וראינו סרט על חטיפה ורצח של בני נוער. מי שיער שבתוך כמה שעות נהיה באותה סיטואציה?"

"אין בציבור תחושה שההנהגה הופכת עולם כדי להחזיר את החטופים. ההנהגה שלנו מפולגת, ולעיתים ההתבטאויות שלה מביישות. איך שר בממשלה מעז לצעוק על בן משפחה של חטוף שיפסיק להיות שמאלני? אמירות כאלה משפיעות ויוצרות שנאה בעם"

בשבת בבוקר התעוררו ספיר וסשה לרעש ההפגזות ולהתרעות צבע אדום. "ביחידת האירוח אין ממ"ד, והכל רעד מסביב. שכבנו ליד קיר, ואחרי שעה סשה קיבל הודעה שיש מחבלים בקיבוץ בארי. נכנסתי לאינטרנט וראיתי כתבה עם הכותרת 'שוחטים אותנו והצבא לא מגיע'. מהר מאוד הגיעה ההודעה שהמחבלים בניר עוז. התעטפתי בשמיכה כדי לא לראות כלום והתחבאנו מתחת למיטה. פתאום שמעתי ירי וצעקות 'אללה אכבר', ואז צרחות של אזרחים ושקט. צרחות ושקט. המחבלים עברו מבית לבית וטבחו בחברי הקיבוץ.

"אני תוהה איזה אדם סשה יהיה כשישתחרר מהשבי. האם במצבו הוא בכלל ירצה משפחה? האם יאהב את השינוי שעשיתי בחיים ואת ההחלטה שלי להתמקד כרגע בהרצאות? אני מאמינה שיחזור ומחכה לעבור איתו את התהליך"

"קשה לתאר את הפחד. פחד מוות. שמעתי צעדים מתקרבים וידעתי שזה מגיע אלינו. התלבטתי אם לכתוב הודעה להורים שלי ואם לומר לסשה שאני אוהבת אותו, אבל החלטתי לא להיפרד מאף אחד. שיננתי בראש את הפרק מתהילים שוב ושוב, ופתאום הרגשתי שלווה בפנים. שאלתי את עצמי אם השלמתי עם המוות, או שאני יודעת שלא יקרה לי כלום.

"המחבלים ניסו לשבור את דלת הזכוכית, לא הצליחו והלכו. חשבתי שניצלנו, אבל אחרי כמה דקות הם חזרו, ירו על הדלת, נכנסו פנימה ושברו חפצים. שמעתי רהיטים מתרסקים על הרצפה. פתאום סשה צעק. הם הרימו את המיטה והרביצו לו, ואחר כך גלגלו אותי מהשמיכה. ראיתי מולי עשרה מחבלים. הם היו במדים, ומההלם חשבתי לרגע שאלה חיילי צה"ל.

"סשה ישב על הרצפה והפנים שלו דיממו. המחבלים הרימו אותי והוא אמר 'אל תלכי איתם, אל תלכי איתם'. לא היתה לי ברירה. הם לקחו אותי הצידה, כשאני רק עם כותונת, הוציאו את סשה והכריחו אותו לכרוע על הברכיים. הוא הסתכל עלי בכאב, בזמן שהמחבלים הובילו אותי ורק אמר 'לא, לא'. הבטתי לרגע מסביב וראיתי שואה. מאות עזתים כבשו את הקיבוץ. הם העלו אותי על אופנוע, מחבל מבוגר ישב מקדימה ואחד צעיר מאחוריי. הם עשו סיבוב בקיבוץ וחזרו ליחידת הדיור. לפתע ראיתי בזווית העין שסשה בורח מהם ושמעתי את היריות. לא ידעתי אם פגעו בו".

כהן. "האמנתי שהיה שווה להיחטף אם התוצאה היא גיבוש העם, אבל מהר מאוד הפילוג חזר", צילום: אפרת אשל

"המחבל צייר לי נר"

ספיר היתה בטוחה שהיא היחידה שנחטפה לעזה. "ראיתי המוני עזתים באים לכיווננו, וזה נראה כמו סרט אימה. הגענו לצומת, והמחבל הצעיר דרש לפנות לדרך עפר. מי יודע מה הוא רצה לעשות לי שם. העדפתי להיחטף. תפסתי את המחבל המבוגר ואמרתי באנגלית שאני רק ילדה. המבוגר צעק שאסתום את הפה והתווכח עם הצעיר. למזלי, המשכנו לעזה. בדרך האופנוע נתקע, ומחבלים הגיעו לחלץ אותנו ובהזדמנות זאת הרביצו לי. כשהגענו לעזה ראיתי אלפי אזרחים ברחובות, והייתי בטוחה שהם הגיעו לראות אותי כי לא ראיתי חטופים אחרים. הם היכו אותי ומשכו לי בשיער והתמלאתי סימנים כחולים".

ספיר הובאה לחאן יונס, והחוטפים הורידו אותה ליד מעלית לאחת המנהרות ומשם נלקחה לדירת מסתור. "לא ידעתי אם אני חיה או מתה, הכל נראה לא אמיתי. הכניסו אותי למטבח נטוש וראיתי את סהר קלדרון, שהיתה אז בת 16, ואת איתן הורן בן ה־37. רק אז הבנתי שאני לא היחידה שנחטפה. זה קצת שימח אותי, כי שיערתי שלא אשאר שם יותר מכמה ימים. חשבתי על סשה ותהיתי אם הוא בחיים. הציפו אותי רגשות אשם על זה שלחצתי עליו לנסוע לניר עוז, למרות שלא התחשק לו.

"העבירו אותנו לאחד החדרים ונתנו לי טרנינג. שמו לנו מזרנים דקים על הרצפה, ושלושה מחבלים עם נשק שמרו עלינו. סהר סירבה לאכול את החומוס והפיתה שנתנו לנו. הכרחתי את עצמי להתגבר על ההלם ועודדתי אותה שתאכל. האמנתי שאני בעזה כדי להיות עם החטופים ולחזק אותם. אם חיי עומדים להסתיים, לפחות עד אז אעשה משהו משמעותי. קל יותר להתרכז באחרים מאשר בחששות של עצמך".

"בשבי לא יכולתי להירדם. לא ישנו לילות מהפחד שיאנסו אותנו. שניים מהמחבלים היו צעירים ועשו לי ולסהר תנועות מגונות. לפעמים הניחו בכוונה את הראש שלהם על המזרן שלנו. אחרי יומיים כבר לא היה כמעט אוכל, ואספנו שאריות מהרצפה"

איך עבר הלילה הראשון?

"לא יכולתי להירדם. לא ישנו לילות מהפחד שיאנסו אותנו. שניים מהמחבלים היו צעירים ועשו לי ולסהר תנועות מגונות. לפעמים הניחו בכוונה את הראש שלהם על המזרן שלנו. אחרי יומיים כבר לא היה כמעט אוכל ואספנו שאריות מהרצפה.

"כשההפגזות של צה"ל התקרבו, הורידו אותנו למנהרה. ראיתי שם עוד חטופים, ואחד מהם התקשה ללכת אז המחבלים זרקו עליו חפצים. משם עברנו לדירה השנייה והיינו עם שבעה מחבלים. הם קיללו אותנו כל הלילה ושרו על כיבוש ירושלים ותל אביב. למחרת העבירו אותנו לבית שלישי עם ארבעה מחבלים, שלא אהבו את בעל הדירה. הוא דיבר הרבה וחיפש אוזן קשבת. בתנאים כאלה יצר ההישרדות גובר על הכל, והחלטתי להתחבב עליו כי הוא היה אחראי לבישול ולאוכל".

ידעת איך קוראים לו?

"המחבלים קראו לו 'שף', אז גם אני קראתי לו ככה. דיברתי איתו באנגלית, והוא ניסה לשכנע אותי שאין דבר כזה ישראל אלא פלשתין. כשאמרתי שהוא טועה, הוא חזר על ההסברים שלו שוב. בזכות ההקשבה שלי הוא העלים עין כשקמנו לשירותים בלי לבקש רשות. החמאתי לו על הפול שבישל, וזה אפשר לי להגניב לנו עוד קצת אוכל.

"אחרי כמה ימים הוא צייר נר וכתב את השם שלי באנגלית. הייתי בטוחה שהוא מתכוון להרוג אותי למרות שהייתי היחידה שהקשיבה לחפירות שלו. הוא אמר שאני האויב, שהוא שונא אותי, אבל כשאני נמצאת פה הכל מלא באור. ככה זה המחבלים - כל רגע יכולים להתהפך".

"ביום ה־51 הגיע מחבל שנראה בכיר ואמר שאני משתחררת. הוא שאל מה עשיתי בצבא. האדמתי ואמרתי שהייתי פקידה בקריה. הוא התעניין אם אני עושה מילואים, והלך. רק אחרי שחזרתי לארץ הבנתי שמי שדיבר איתי היה סינוואר"

גנבו פיתות בתורנויות

לאחר כשבועיים באותה דירה הפגיז צה"ל את הבניין הסמוך. המחבלים החליטו להעביר את החטופים למנהרות. "פחדנו, אבל ניסיתי לעודד את סהר ואיתן, ואמרתי שאם אנחנו בעזה, כדאי שנראה את האטרקציה מספר אחת. צירפו אלינו שני חטופים נוספים, אור יעקב בן ה־16 ועופר קלדרון. שמעתי את סהר שואלת 'אבא, זה אתה? אתה כל כך רזה'. המפגש ביניהם היה מרגש.

"במנהרות זה נורא. היו כינים ופשפשים, וכל הזמן נעקצנו והתגרדנו. האוויר טחוב ומסריח, וקשה היה לנשום. הרצפה, התקרה והקירות היו מלאים לחות. המזרנים היו רטובים ועם עובש. היו ימים שלא שתינו כי המים היו מלוחים. גם אוכל כמעט לא היה. לפעמים קיבלנו פיתה אחת עם קצת גבינה. במקרה היה לידנו מחסן להחזקת מזון, אז עשינו תורנויות של גניבת פיתות. גלגלנו אותן בתוך נייר ושמרנו בצד. מדי פעם ניגשנו וניקינו אותן מהעובש.

"במנהרה הפסקתי לספור את הימים. הבנתי שהשחרור לא מתקרב, וזו המציאות החדשה. עופר ניסה להקליל את האווירה והמציא למחבלים שמות של חיות, כמו 'חרגול' ו'צרצר'. באחד הימים עברה שם אמא של סשה והיתה בהלם כשראתה אותי. היא היתה בטוחה שסשה ואני מתים, כעת היתה לה תקווה שהוא בחיים".

על עסקת החטופים שמעה ספיר מהמחבלים. הם סיפרו שמבוגרים ואימהות עם ילדים ישוחררו, והבינה שאין טעם לפתח ציפיות. כשהחלו השחרורים, זכו החטופים לביקור מפתיע. "ביום ה־51 הגיע מחבל שנראה בכיר ואמר לסהר ולאור שהם משתחררים למחרת. הוא הסתכל עלי ואמר שגם אני משתחררת. אחד המחבלים אמר לו שאני מעל גיל 18, אז הוא שאל אם אני חיילת. עניתי בשלילה והוא שאל מה עשיתי בצבא. נעשיתי אדומה ולא הצלחתי לדבר. ניסיתי לזכור מה סיפרתי למחבלים בתחקור שעשו לי בימים הראשונים ואמרתי שהייתי פקידה בקריה. הוא התעניין אם אני עושה מילואים, וכשעניתי שוב בשלילה הוא הסתובב והלך. רק אחרי שחזרתי לארץ, הבנתי מי דיבר איתי. זה היה יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה".

לו זיהית אותו, מה היית שואלת אותו?

"לא הייתי שואלת כלום".

לאחר שסהר קלדרון ואור יעקב שוחררו מהשבי, נותרה ספיר רק עם גברים סביבה. כעבור שלושה ימים, ב־30 בנובמבר, יצאה לדרך הפעימה השביעית והאחרונה, והיא שוחררה יחד עם נילי מרגלית, שני גורן, אילנה גריצ'ווסקי, עאישה אל־זיאדנה ובילאל אל־זיאדנה.

"עשר דקות לפני השחרור הודיעו לי שאני הולכת הביתה. לא התרגשתי כי לא בניתי על זה. רק כשהגיע המחבל שליווה את סהר החוצה, חשבתי שאולי זה נכון. עופר נפרד ממני בדמעות בעיניים ואמרתי לו שלא ידאג, כי למחרת נתראה כנראה בישראל. צעדתי 40 דקות בתוך מנהרות עד שיצאנו החוצה. כשראיתי את הצלב האדום, הבנתי שהשחרור אמיתי. בנסיעה בתוך ישראל ראיתי אנשים שמחזיקים שלטים, שמקיפים את הרכב שלנו. הסטתי את הווילון ומאוד התרגשתי ממה שקורה. כולם מחכים לנו".

כהן (בחולצה הכהה) עם אנשי הצלב האדום ברגעי השחרור. "כולי תקווה שכולם ישובו ביחד", צילום: צילום מסך

"מלאכים שמרו עלינו"

"בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי. צָרַי וְאֹיְבַי לִי, הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה, לֹא יִירָא לִבִּי. אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה, בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" (תהילים, פרק כ"ז).

מאז שבה לישראל התחילה ספיר לשמור שבת. היא עדיין קוראת את מזמור התהילים מדי יום ומרגישה שבזכותו קרו לה ניסים גדולים בעזה. "זה אולי יפתיע, אבל גם שם הודיתי לאלוהים ששלח אותי לגיהינום ונתן לי מספיק כוח לשמור על עצמי ולסייע לחטופים איתי. למדתי שכאשר אתה מסייע, אלוהים דואג לך. למשל, באחד הימים במנהרות, כששאר החטופים ישנו, קיבלתי ממחבל פיתה רק לעצמי. לקחתי ממנה חתיכה קטנה והשארתי גם לחטופים האחרים. התמורה הגיעה כמה ימים אחר כך, כשהמחבלים שכחו שקית פיתות וסחבנו אותה. כאילו מלאכים שמרו עלינו.

"הניסים נמשכו גם בישראל. המלאכים לא היו דמיוניים. כולם רצו לתת משהו ולעזור. חברות שלי, שלא דיברו ביניהן, השלימו. היתה תחושה של ביחד, וקיוויתי שאחרי השסע הגדול האזרחים התאחדו. אבל אז שוב התחיל הפילוג. זה גרם לעסקת חטופים נוספת להתרחק כי הדברים קשורים אחד בשני. כמו ששאלתי את אלוהים בתחילת החטיפה למה הוא שלח אותי לעזה, עכשיו שאלתי למה הוא החזיר אותי.

"היה חשוב לי לנסות לשנות את המצב, והתלבטתי איך להעביר מסרים של אמונה ואחדות. הגעתי לקריית אתא ובפעם הראשונה בחיי דיברתי מול קהל. משם זה התגלגל. קהילות בעולם הזמינו אותי, ואני מחברת אותם לאירועי 7 באוקטובר".

"המחבלים הורו לסשה לפנות להוריו, והוא ביקש מהם להמשיך בחיים אם יקרה לו משהו. זה עשה לי רע. נראה שהוא מאמין שיש סיכוי שהוא לא ייצא בחיים. הוא אפילו לא יודע שאבא שלו, ויטלי, נרצח ושאמא ושסבתא שלו נחטפו וחזרו"

מתי הרגשת שאת מצליחה להזיז משהו?

"לאחרונה, אחרי הרצאה באריזונה. מפיק בינלאומי ניגש אלי וסיפר שעד עכשיו כל הכסף שעשה היה מוקדש רק להנאות האישיות שלו, אבל אחרי ששמע אותי הוא רוצה לחלוק את מה שיש לו. אמרתי שאפשר לתרום לצה"ל, לחיילים בשיקום, ליתומים, למפונים שבתיהם נהרסו, למשפחות שכולות - שיבחר מה מתאים לו. אם כבר קרה לעם היהודי אסון, בואו נפיק ממנו ערבות הדדית. המעט שכל אחד מאיתנו יעשה הוא הרבה יותר מלא לעשות כלום".

האם הממשלה עושה מספיק למען החטופים?

"אין בציבור תחושה שההנהגה הופכת את העולם כדי להחזיר אותם. ההנהגה שלנו לא משמשת מודל לחיקוי. היא מפולגת, ולעיתים ההתבטאויות שלה מביישות. איך שר בממשלה מעז לצעוק על בן משפחה של חטוף שיפסיק להיות שמאלני? אמירות כאלה משפיעות על הלך הרוח של העם ויוצרות שנאה בין תומכי הימין והשמאל.

"מותר להפגין, לחשוב אחרת ולהאמין שעתיד אחר הוא טוב יותר. לשבת בשקט זה לפחד. תחשבו על החיילים, לא משנות להם דעות פוליטיות. יש להם מטרה אחת, והיא לשמור על עם ישראל. זו צריכה להיות גם המטרה של האזרחים וההנהגה. אנחנו משפחה אחת, וזו ההגדרה של אחדות".
נראה שההרצאות שלך מחליפות טיפול פסיכולוגי.

"חד־משמעית. במקום שרק הפסיכולוג ישמע את הסיפור שלי, יש לי הזדמנות לגלגל את זה הלאה".

"העובדה שאני מרצה היא שינוי עצום, כי בעבר נחבאתי אל הכלים. כיום יש לי פחות סבלנות לאנשים מלפני האסון, ואני גם לא מחזיקה חפצים מלפני 7 באוקטובר. אפילו הבושם נשאר ברמת גן. הכל חלק ממי שהייתי, היום אני אחרת"

במה השתנית מאז חזרת?

"העובדה שאני מרצה היא שינוי עצום, כי בעבר נחבאתי אל הכלים. כיום קשה לי לדבר על נושאים שבעיניי הם שטחיים, ויש לי פחות סבלנות לאנשים שהכרתי לפני האסון. אני גם לא מחזיקה חפצים מלפני 7 באוקטובר. הבגדים שלי חדשים, גם הנעליים, אפילו הבושם נשאר בדירה ברמת גן. הכל הוא חלק ממי שהייתי, היום אני אחרת".

את נשברת לפעמים?

"יש לא מעט זמנים שבהן אני שוקעת ומסתגרת בחדר. אני יוצאת מזה כשאחת הקהילות היהודיות לוחצת עלי להגיע. משם אני תמיד חוזרת עם אנרגיות חדשות".

מה יקרה איתך אחרי שכל החטופים יחזרו?

"אולי יהיה לי ייעוד חדש בחיים. כרגע אני משקיעה את כולי בהשבת החטופים וקשה לי לנבא את העתיד. אני מאמינה שהתוצאה הסופית של גורל החטופים היא זו שתכתיב את העתיד שלי ואת הזהות של העם שלנו".

tala@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו