אין צה"ל אחר

סיפור האלטלנה היה מהכואבים ביותר בהיסטוריה הציונית. הרגע הקרוב ביותר - אולי עדרצח רביןואולי רק עד השבוע - למלחמת אחים, שרק בזכות הנהגתו של בגין לא פרצה והחריבה את המדינה שרק נולדה. אבל סיפור האלטלנה, ופירוקו האגרסיבי לא פחות של הפלמ"ח, גם הפך את מדינת ישראל המתהווה לשונה משכנותיה הנחשלות סוריה, לבנון ועיראק, וגם מהפלשתינים. כולם עמים ומדינות הנקרעים במלחמות שבטיות מדממות - ולעומתם, מדינת ישראל הפכה למדינת לאום משגשגת, עם צבא אחד, משטרה אחת וממשלה אחת.

הממלכתיות, שדרשה להעמיד את המדינה ואת מוסדותיה מעל לכל קבוצה, שבט ומגזר, היא שאפשרה לעם של שרידי חרב מכל קצוות תבל, בעל היסטוריה קשה של מחלוקות ופירוד פנימי ותחת איום חיצוני קיומי ומתמשך - ליצור את הנס שהוא מדינת ישראל.

חיילי המשטרה הצבאית שהגיעו לעצור חיילי מילואים החשודים בהתעללות חמורה במחבלי נוחבה, הגיעו במסגרת הפקודות שקיבלו משרשרת הפיקוד הצה"לית.חברי הכנסת שהובילו את הפריצה לבסיסיםהגיעו כדי לסייע לחיילים אחרים לעצור את החיילים הללו מלמלא את הפקודות. לסייע במרד בתוך צה"ל נגד צה"ל. זהו אירוע אלטלנה, רק הפוך: במקום לבצר צבא אחד, הממשלה וחברי הקואליציה פועלים כדי לפצל את הצבא.

יש רקע, כמובן - התפרצות של חוסר אמון במערכת המשפט ושל תסכול רב: מהכישלון לשנות אותה באמצעות הרפורמה, מהפגיעה המתמשכת בסדר הציבורי במסגרת המחאות נגד הממשלה, מהכלה של מעשים כמו ניסיונות פריצה לבית ראש הממשלה, מאופן ניהול המלחמה, מחוסר קבלת החלטות בידי הדרג המדיני, וכל זה - לצד תסכול כללי מהמצב ורצון לנקום במחבלי הנוחבה. הרקע הזה מאפשר להבין את האזרחים שהשתתפו בפריצה, וגם את האחריות שיש למי שנרמלו קריאות לסרבנות או למרי אזרחי. אבל הרקע הזה לא מאפשר שום הבנה או סלחנות לחברי הכנסת ולשרים.

הרבה מחברי הכנסת שתקפו אתמול את הצבא יצומו גם הם. אך הם לא רק צופים בסרט חיינו - הם הבמאי, ועליהם האחריות המוחלטת למנוע את הסרט הבא

קראתי את הבדיחות על איך ממשלת ישראל החליטה לא לתקוף את לבנון אלא להפוך ללבנון, לא לפרוץ ללבנון אלא לגרום ללבנון לפרוץ אלינו. זה שנון, אבל זה לא מצחיק - בטח לא ארבעה ימים אחרי שנרצחו פה 12 ילדים, וימים ספורים לפני תקיפה שעלולה להפוך למערכה אזורית, שהצבא מגיע אליה בלי מספיק חיילים ותחמושת. כשהממשלה מגיעה בלי מספיק תקציב, עם תמיכה בינלאומית שהולכת ונמוגה ועם אמברגו נשק וסנקציות שהולכים ומתהווים - הדבר הבסיסי שמצופה ממי שקיבלו על עצמם את האחריות להמשך קיומה של המדינה זה לבצר את הצבא האחד. בכל מחיר, גם במחיר של בוחרים ממורמרים. ובטח לא לפרק ולהחליש אותו אף יותר, ולהעמיד אותנו חשופים ונטולי הגנה.

המילים האלה נכתבות לפנות בוקר, לאחר לילה חסר שינה. צמתי לפני שבוע, ביום פריצת החומות, ואצום שוב בעוד שבועיים, בתשעה באב. בטח אראה עם ילדיי את"אגדת חורבן", ואשמע את שולי רנד מקריין איך כולם צדקו כל הדרך לגיהינום. הרבה מחברי הכנסת שתקפו אתמול את הצבא יצומו גם הם. אך הם לא רק צופים בסרט חיינו - הם הבמאי, ועליהם האחריות המוחלטת למנוע את הסרט הבא.