"אגדת חורבן": סרט שהוא חוויה מיוחדת, מרגשת וחד פעמית

שמונה שנים עבדו גידי דר ושולי רנד על הסרט הזה, שמספר את סיפור חורבן בית שני באמצעות ציורים • נשמע לכם מוזר? בפועל מדובר בסרט סוחף ומרתק

מתוך "אגדת חורבן", צילום: ציירו: דודו פולונסקי ומיכאל פאוסט

"אגדת חורבן" של הבמאי גידי דר ("האושפיזין") הוא יצירת אמנות ייחודית, מרשימה, אבל גם מאוד נגישה, שמתארת את שרשרת האירועים שהובילה לחורבן בית שני.

מצד אחד, זהו אפוס עתיר דמויות עם קרבות מטורפים, דיונים תיאולוגיים וסצנות ענק שכוללות מאות ואפילו אלפי משתתפים. גרסה מקומית של משהו בסגנון "שר הטבעות", "300" או "גלדיאטור", אם תרצו. מצד שני, זהו סרט בן שעה וחצי שמורכב כל כולו מכ־1,500 ציורים יפהפיים, מרובי פרטים וסטטיים לחלוטין, שעליהם חתומים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט (שעבדו שניהם על סרט האנימציה המופתי "ואלס עם באשיר" של הבמאי ארי פולמן). כלומר, לא סרט מצויר, בדיוק, כי אם "סרט ציורים".

בהחלט ניתן להשוות את חוויית הצפייה בסרט לחוויית הצפייה במופע אור־קולי במוזיאון (וראיתי שיש כאלה שבוחרים לעשות זאת), אם כי יש בכך לגרום ליצירתו של דר עוול מסוים. שכן קנה המידה כאן הוא עצום, וכמות בלתי נתפסת של עבודה (שארכה לא פחות משמונה שנים) הושקעה ב"אגדת חורבן" כדי שתישאבו לתוכו ותצפו בו מבלי לנסות להבין בדיוק מה הוא, או איפה יש לקטלג אותו מבחינה אמנותית־קולנועית. כך או כך, מה שברור הוא שמדובר בניסוי נועז שצלח.

למרות שהיו לי חששות מסוימים, עלי להודות שהסרט סחף אותי פנימה לחלוטין, ועוד לפני ששמתי לב מה קורה סביבי - כבר הייתי מצוי באמצעו. התסריט - שאותו כתב דר יחד עם שותפו הקבוע, השחקן והזמר שולי רנד - מהודק, מלא מומנטום ומרתק (במיוחד עבור מי שאינו בקי בפרטי הסיפור, כמוני), וגם הביצועים הקוליים של האנסמבל המפואר שגויס למשימה - מצוינים. שחקנים כמו מוני מושונוב, עמוס תמם, יעל אבקסיס ויגאל נאור מדבבים את הדמויות המרכזיות, בעוד רנד עצמו מדבב את בן בטיח, גיבור החיל בעל הכוונות הטובות, שהופך לציר עלילתי מרכזי מבלי להתכוון לכך.

כל הרכיבים הנ"ל עטופים בפסקול הדרמטי והטרגי שחיברו יונתן אלבלק ואסף תלמודי, ובעיצוב הסאונד המוקפד והאפקטיבי שמסייע לשקוע אל תוך התמונות ולשכוח שהן לא באמת זזות. בתוך כך, המצלמה נעה בחוכמה רבה על פני הציורים המהממים ורבי ההבעה של פולונסקי ופאוסט, ומאפשרת לצופים לחקור אותם, להתעמק בפרטים שלהם וללכת לאיבוד בתוכם.

האם זהו סרט? האם זהו תסכית? האם זהו פריט שמקומו במוזיאון, על שולחן הקפה בסלון או באולם הקולנוע? כל התשובות נכונות, ככל הנראה. אם היה לרשותו תקציב של 250 מיליון דולר, אני מאמין שגידי דר היה בוחר בדרך אחרת לספר את הסיפור הזה. אבל דווקא הדרך הזאת - הפחות מוכרת והפחות פופולרית, אבל זו שהרבה יותר קשה ומאתגרת לביצוע - הופכת את "אגדת חורבן" לחוויה אודיו־ויזואלית מיוחדת, מרגשת וחד־פעמית. זהו פרויקט משוגע לחלוטין שצריך לראות כדי להאמין. מומלץ בחום.

ציון: 8

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi