החשיכה האופפת אותנו מאז 7 באוקטובר היא תוצאה מתבקשת ומובנת מהאסון שנפל עלינו - אסון הנעוץ במחדל ובכישלון נורא ולא בתקלה. אבל הגיע הזמן לפוגג חשיכה זו ולצאת לדרך חדשה־ישנה שבה הלכנו בעבר, ובעיקר - לחזור ולחשוב בגדול על הדרך להתמודד עם האתגרים שלמולם ניצבת כיום ישראל.
ערב 7 באוקטובר ראתה עצמה ישראל כמעצמה אזורית חזקה ובוטחת שלה הצבא החזק באזורנו, ומודיעין מהטובים בעולם. אלא שמאיגרא רמא נפלנו לבירא עמיקתא. אבל בחלוף ההלם הראשוני מתברר, אף שישראלים רבים מתקשים להכיר בכך, שישראל עודנה מדינה חזקה בעלת עצמה ויכולות, ויש להניח שאלמלא היו מוטלות עלינו מגבלות - חלקן כאלו שהטלנו בצדק על עצמנו וחלקן כאלו שהטיל עלינו העולם - ההכרעה בעזה ולמול חיזבאללה בלבנון היתה מהירה ומוחצת. את זה יודעים ידידינו, ויש לנו עדיין רבים כאלו, וגם אויבינו.
האם המשך שלטון חמאס ברצועה הוא משום אינטרס ישראלי, או שאולי עלינו לכבוש את הרצועה ולשלוט בה - מהלך שעלותו תהיה נמוכה יותר מהמשך מלחמת ההתשה שבה אנו מצויים או ממתקפת 7 באוקטובר נוספת
אבל האתגר שניצב כיום בפני ישראל אינו רק להפיג את התוגה שירדה עליה, וגם לא רק לחקור (חקירה שאין מוצדקת והכרחית ממנה), להסיק מסקנות מהכישלון ולבוא חשבון עם האחראים למחדל, החל בראש הממשלה וכלה בש"ג. האתגר הוא להשתחרר מהשיתוק ומהקיבעון המחשבתי שבהם אנו נתונים זה שנים, ובמקום זאת לחשוב בגדול - דבר שההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית בישראל נרתעות ממנו כמו מאש.
שהרי עם כל הכבוד לחיסולם של מוחמד דף, כמו גם של קאסם סולימאני או של רמטכ"ל חיזבאללה, עימאד מורנייה, הרי לכל טרוריסט יימצא מחליף, ולא חיסולים או תקיפות נקודתיות עלומות בסוריה, בעיראק או באיראן הם שיכריעו את הכף במאבק הדורות שבו אנו נתונים.
במלחמת העצמאות, בעוד מפקדי הצבא עסוקים באבטחה ובארגון שיירות ליישובים מבודדים, נמצא לנו ראש ממשלה, הטוב שידעה המדינה, שחשב בגדול ולמרחוק, ובמקום לשקוע בקרבות הגנה חסרי תוחלת הניח את היסוד לתוכנית ד', שעיקרה נטילת היוזמה ומעבר מהגנה נואשת למתקפה ולכיבוש שטחי אויב, ובכך הוא הביא לניצחון במלחמה.
ואילו בשנות ה־50, בעוד צה"ל עסוק בביטחון שוטף ובמענה טקטי למתקפות הטרור של הפדאיון מעזה או משטח ירדן, חשב בן־גוריון במונחים של שידוד מערכות אזורי, וביחד עם משה דיין, הרמטכ"ל שהפך את צה"ל לצבא יוזם ולוחמני, הגו השניים את מבצע קדש, שהפך את הקערה על פיה, הסיר את האיום שהציב אז לישראל הנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר והבטיח את השקט בגבולות למשך שנים ארוכות.
ולבסוף, אפשר לבקר את החלטתם של מנחם בגין ואריאל שרון לצאת למלחמת לבנון הראשונה, במטרה שאפתנית לשנות מן היסוד את המציאות האזורית שבה היינו נותנים אז - שהרי בדיעבד התברר שהציבור הישראלי לא היה נכון לשלם את המחיר של המאמץ לשנות את המציאות באזורנו, מחיר שאותו הוא עתיד לשלם בריבית דריבית שנים אחר כך. אבל אי אפשר שלא להתרשם מהניסיון לחשוב עמוק ובגדול על בעיות הביטחון של ישראל, ולמצוא להן מענה אסטרטגי כולל.
גם כיום, למרות המכה שספגנו, יש לנו היכולת ליזום מהלכים אסטרטגיים, וכל שצריך הוא תעוזה וראייה המתמקדת ביער ולא בעצים. כך, למשל, האם המשך שלטונו של בשאר אל־אסד הוא משום אינטרס של ישראל, או שמא יש לפעול, אם לא החמצנו את ההזדמנות, להפילו ובכך להמיט מכה על איראן ועל חיזבאללה; האם המשך שלטון חמאס ברצועה הוא משום אינטרס ישראלי, או שאולי עלינו לכבוש את הרצועה ולשלוט בה - מהלך שעלותו תהיה נמוכה יותר מהמשך מלחמת ההתשה שבה אנו מצויים או ממתקפת 7 באוקטובר נוספת.
צריך אפוא לחזור ולחשוב כמו פעם, בגדול, ולא לפחד מליזום מהלכים אסטרטגיים שישפרו את מעמדנו ואת ביטחוננו, ולא רק יבטיחו הישרדות פוליטית או ישרתו אינטרסים אישיים, כפי שקורה כיום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו