כשמציינים את יום ירושלים, תהיו בטוחים שתשמעו את השיר המונומנטלי "ירושלים של זהב" - כנראה הפופולרי מבין השירים שנכתבו מאז קום המדינה, וזכה מאז למאות ביצועים. וכשמדברים עליו, מחברים אותו ישירות לשולי נתן, הזמרת שביצעה אותו לראשונה ב־15 במאי 1967, בפסטיבל הזמר והפזמון שהתקיים בבנייני האומה שבירושלים. זה קרה פחות מחודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ברגע נדיר שבו כל הכוכבים הסתדרו בשורה והצדיעו לזמרת המתחילה.
"למה דווקא השיר הזה תפס כך?" נתן מנסה לענות על השאלה כשאנחנו נפגשים בביתה שברעננה. "אולי כי הוא מהווה קואליציה מקיר לקיר. כולם אוהבים אותו, ואין עליו מחלוקת פוליטית. אנשים אולי מנסים לשייך אותו לאחד המחנות, אבל הוא לא שייך לשם. לא כיוונתי לצד פוליטי, בטח לא כבחורה בת 20. אני אוהבת אנשים".
נתן מחלקת כיום את זמנה בין קיבוץ בית השיטה, שבו מתגורר בן זוגה, אייבי לוי, לרעננה, שבה העבירה את רוב שנות חייה. אנחנו נפגשים כדי לברר איך הברק היכה לפני 56 שנה דווקא בזמרת אלמונית, שכלל לא תכננה להיות כוכבת.
הוריה של נתן, חוה נתן ויהושע בורנפרוינד, הכירו בלונדון אחרי שברחו מהנאצים במלחמת העולם השנייה. יהושע עשה את הדרך לאנגליה מצ'כוסלובקיה, ואילו חוה הגיעה מהמבורג שבגרמניה. נתן נולדה במארס 1947 וכעבור שנתיים עלתה עם הוריה לישראל. המשפחה התמקמה בהתחלה במושבה וילהלמה (היום, בני עטרות) ולאחר מכן עברה לשכונת רמת חן שברמת גן. למרות הכישורים האמנותיים, נתן פיתחה קריירה כמתעמלת קרקע, ואפילו הגיעה לנבחרת הנוער של ישראל. אך כשהיתה בת 16 נגדע החלום. נפילה מהקורה סיימה את הקריירה הספורטיבית שלה.
"אמי היתה חכמה", מספרת נתן, "היא אמרה לי: 'מגיע לשכונה מורה לגיטרה, אולי תלמדי?' קניתי גיטרה איטלקית איומה ממעט החסכונות שהיו לי כמדריכה בקייטנה ומימנתי את השיעורים בעזרת בייביסיטר שעשיתי. להוריי לא היה כסף, אז הכל מאמץ שלי. חשוב שבן אדם יילחם על מה שהוא אוהב".
משפחה אמנותית מדורי דורות
משפחת נתן היתה אמנותית מדורי דורות. יהושע, האב, היה צייר מהראשונים שלימדו במגמת האמנות בתיכון ויצו צרפת. ואילו אברהם נתן, סבה של שולי מצד האם, היה הטנור של אופרת המבורג. כשהנאצים עלו לשלטון, שינה את שמו לאלברט נורדג כדי שיוכל להמשיך לשיר, ולחיות. אבל זה לא עזר, והוא נרצח באושוויץ.
חוה, האם, היתה מאיירת בעלת שם. היא איירה לא מעט ספרים מוכרים, ובהם "הלב" של דה אמיצ'יס ו"כוכבים בדלי" של אנדה עמיר. כשאני שואל למה אימצה דווקא את שם משפחתה של האם, שולי עונה בחיוך: "כי השם האשכנזי שלי היה בלתי נסבל. שום מורה לא היה יכול לבטא אותו".
נתן למדה בתיכון בליך ברמת גן, וציפי שביט היתה איתה בשכבה. השתיים נהגו לשיר ולשחק בהצגות ועשו קאברים ללהקת "נערי החוף", שהפכו באותן שנים ללהיט - אבל לא חשבה על קריירה בתחום. "אמא אמרה: 'כשתסיימי צבא תלמדי. ואם תרצי, תשירי בבתי קפה של האוניברסיטה'", היא מחקה מבטא יקי. "כאילו שזה היה ברלין או המבורג. פשוט שרתי להנאתי".
לא חשבת על שירות בלהקה צבאית?
"הרגשתי שאני אינדיבידואליסטית מדי ולא אסתדר עם להקה 24 שעות ביממה. לא היו לי אמביציות".
בסופו של דבר, שירתה כמורה־חיילת בחבל לכיש. היא גרה עם שמונה בנות ביישוב הקהילתי נהורה שליד קריית גת ויצאה מדי יום ללמד במושב עוצם, שאליו הגיעו בשנות ה־50 עולים ממרוקו. בד בבד, המשיכה ללמוד גיטרה אצל רינה בן־יהודה. לקראת קונצרט סיום השנה שערכו תלמידיה, הזמינה אליו בן־יהודה את אמיתי נאמן, עורך ומפיק של תוכניות זמר בקול ישראל, וביקשה ממנו שישים לב במיוחד לנתן.
נתן ביצעה באותו מעמד את "דונה, דונה", שנכתב במקור ביידיש, תורגם בשנות ה־60 ובוצע על ידי נחמה הנדל. אמיתי התרשם והציע לשולי להשתתף באודישן לתוכנית "תשואות ראשונות", הגרסה הרדיופונית הראשונה של "כוכב נולד". היתה זו תוכנית שרצה מ־1965 עד תחילת שנות ה־80, ושבמסגרתה התגלו לא מעט שמות כמו גלי עטרי, עפרה חזה, חוה אלברשטיין, ירדנה ארזי ואבי טולדנו.
נתן הופיעה בתוכנית בתקופה שבה לא היתה טלוויזיה ואנשים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לספוג מידע וקצת תרבות. בין מעריצי התוכנית היתה גם הללי (ללי), בתה של נעמי שמר, אז בת 12. "היא אמרה לנעמי: 'אמא, תקשיבי, יש פה בחורה עם קול גבוה כמו שאת אוהבת'", נתן מספרת. "נעמי אמרה לה: 'תכתבי את השם על פתק ושימי במגירה הסודית שלנו, יום אחד נצטרך אותה'".
והיום הזה לא איחר להגיע. בירושלים התכוננו לפסטיבל הזמר והפזמון של 1967, שהיה אמור להיערך ב־15 במאי, מוצאי יום העצמאות, בבנייני האומה. רשימת השירים היתה מוכנה והמבצעים נבחרו בקפידה, אבל היתה חצי שעה, זמן ספירת הקולות, והיו חייבים למלאה בתוכן אמנותי.
המארגנים ביקשו להזמין חמישה שירים מכותבים מפורסמים. טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, אמר שהוא מעוניין שבשירים יהיה גם אחד על בירת ישראל, מאחר שלא היו יותר מדי שירים חדשים על עיר הקודש. היה זה קולק שחשב על נעמי שמר, שאותה הכיר מילדות. טדי ואשתו תמר היו ממקימי קיבוץ עין גב, הנמצא על הגדה המזרחית של הכנרת. לא פעם הם היו חוצים את הימה ומגיעים לקבוצת כנרת כדי לבקר את רבקה ומאיר, הוריה של המשוררת.
חצי שנה של כתיבה
גיל אלדמע, מעורכי הפסטיבל, היה מי שפנה לשמר בבקשה לכתוב שיר על ירושלים לכבוד האירוע. "היא אמרה: 'איך בחורה גלילית כמוני תכתוב שיר על ירושלים?'" שולי מספרת. "אלדמע אמר: 'יודעת מה? לכי הביתה ואל תכתבי'. זה כמו הילדים שאומרים להם 'לא' והם בכל זאת עושים. לקח לה חצי שנה לכתוב את 'ירושלים של זהב'. ואת רוב השירים היא סיימה בתוך דקות".
למה זה לקח כל כך הרבה זמן?
"כי זה היה נושא כבד. היא נסעה לירושלים, נפגשה עם מכר דתי, שסיפר לה על רבי עקיבא, ומשם נולד הפזמון. היא פגשה את רבקה מיכאלי, ששאלה 'למה לא הזכרת את העיר העתיקה?' אז נעמי כתבה 'איכה יבשו בורות המים'. זה לא שיר בידור, זו שירה. שירה של ממש".
כשנעמי שמר באה למנהלי הפסטיבל עם השיר המוכן, הם שאלו מי יבצע אותו. אז שמר ביקשה מבתה ללי להביא את הפתק שנשמר במגירה. המארגנים סיפרו שהם מכירים את שולי נתן, אבל הסבירו שהם לא משתפים זמרים חובבים בפסטיבל. ואז שמר השיבה: "בלעדיה אין שיר".
נתן לא ידעה כלל על הדרמה שהתחוללה בירושלים. באותם ימים היא לימדה במושב עוצם והעבירה שיעורים. יום אחד, כשהיתה בחדרה שבנהורה, ניגש אליה מזכיר היישוב ואמר שאמא שלה התקשרה וממתינה לה על הקו.
"נבהלתי", נתן נזכרת. "מי היה מטלפן אז? טלפונים היו רק בבתי מרקחת ובסניפי דואר. אמרתי שאם אמא מתקשרת בטח קרה משהו בבית. הלכנו למזכירות, שהיתה במרחק עשר דקות הליכה. אמא עוד המתינה. היא הבינה שאני לחוצה, אז מייד אמרה: 'שום דבר לא קרה, אבל מוטב שתשבי'. התיישבתי והיא אמרה: 'נעמי שמר רוצה לפגוש אותך'. מזל שישבתי, כי הייתי המומה, אבל באותה שנייה הבנתי שאם נעמי, שהיתה כבר מפורסמת, מעוניינת לראות אותי, פירוש העניין חשיפה".
שמר היתה אז בת 36, אבל כבר כתבה שירים כמו "חורשת האיקליפטוס" ואת "מחר" ללהקת הנח"ל ואת "איילת אהבים" לשלישיית גשר הירקון. "פגשתי אותה בדירתה הקטנה בתל אביב", שולי מספרת. "פסנתר הכנף תפס כמעט את כל הסלון וילדה בת 12 פתחה את הדלת, זו היתה ללי. נעמי ישבה ליד הפסנתר וניגנה את 'ירושלים של זהב', כמעט כמו מארש צבאי. הקשבתי למילים היפהפיות וראיתי שזה שיר לירי. שאלתי אם היא מוכנה שאקח את המילים והתווים ואחזור בעוד שבוע, אנסה לעשות לזה עיבוד".
שמר אמרה שכן, ושולי חזרה לביתה, כתבה פתיח לגיטרה, וגם את הליווי, ושבה למשוררת עם התוצאות. "ללי אומרת שזה מקרה אחד משניים בכל הקריירה של נעמי שמר שהיא נאלמה דום. היא אמרה: 'ככה בדיוק תשירי, אני רק אמתן קצת את הקצב וההרמוניות'", נתן מספרת. "היא לא ניסתה להכתיב עיבוד משלה. אולי הייתי ביישנית, אבל גם עקשנית. ידעתי מה אני רוצה".
זה היה מעמד ענק למי שהופיעה עד אז באולמות קטנים, הופעות שהיה מקושש לה לפעמים הרצל, בעלה של הזמרת הדסה סיגלוב. היא גם שרה עד אז בעיקר חומרים שאהבה מחו"ל. ג'ואן באאז, פיט סיגר ובוב דילן, כמובן.
"בקול ישראל ביקשו 'אל תשירי את השיר בשום מקום לפני", נתן נזכרת. "זה היה כמה חודשים לפני הפסטיבל. ואני, בגלל שכל כך פחדתי מהרגע שבו אעמוד מול אלפי אנשים, בכל מקום שהגעתי אליו שרתי אותו. מול חברים, משפחה, רק אמרתי להם: 'אל תגלו'".
ידעת שזה שיר יוצא דופן?
"לא חשבתי שהוא מונומנטלי, אבל ידעתי שיש לי שיר מאוד יפה. לא חלמתי שהוא יגיע לגבהים האלה, אבל כשבאתי לחזרה, יום לפני הפסטיבל, עמד לידי שמעון ישראלי, שהיה אז שם גדול, והוא הפטיר קללה ואמר 'מי זו ה----, שקיבלה שיר כל כך יפה?' אז התחלתי להרגיש יותר טוב. והיה עוד דבר שניבא את ההצלחה. בחזרה הכללית, אחרי שסיימתי, התזמורת נעמדה על הרגליים ומחאה כפיים".
אלה היו ימים קשים בישראל. ביום שבו נערך הפסטיבל, כוחות מצריים חצו את תעלת סואץ ונכנסו למרחב סיני. נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר הכניס את ישראל למצב חירום שכונה "תקופת ההמתנה". בסיומה החלה מלחמת ששת הימים.
באותם ימים, נאצר לא הפסיק להתגרות. באותו חודש הוא אמר בנאום לחברי המועצה המרכזית של האיגודים המקצועיים הערביים: "מצרים מצפה בכל רגע להתקפה מצד ישראל, שתיתן לה הזדמנות להשמיד אותה". הוא גם עקץ: "אם גנרל רבין רוצה לנסות את כוחו במלחמה - אהלן וסהלן".
"בערב הגעתי לאולם באוטובוס מבית קרובי משפחה שהתגוררו בשכונת בית וגן", נתן מספרת. "היתה הרגשה של שואה שנייה שעומדת לבוא עלינו. כל מי שהגיע לאירוע היה נורא מתוח ולחוץ. התחיל הפסטיבל עם שיריו העליזים, ואז קראו לי לעלות במסגרת ההפסקה. התחלתי לנגן ושרתי שיר געגועים לירושלים, אז עיר חצויה. מי חלם שתתאחד? זוכרת שכילדים היינו עומדים ליד מלון המלך דוד ומביטים ביראה ובסקרנות בחיילים הירדנים שפטרלו על חומות העיר העתיקה. זו היתה המציאות".
איך הרגשת במהלך השיר?
"כעלה נידף ברוח. כשסיימתי היתה דממה של הלם, ואחרי ההתאוששות הראשונית הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. אי אפשר היה להשתיק אותו. יצחק שמעוני, שהנחה, ניסה להפסיק ולא הצליח".
כמעט אף אחד לא זוכר שבאותו פסטיבל מייק בורשטיין היה מי שזכה עם השיר "מי יודע כמה", מקדים את רן אלירן עם "תמיד מחדש" ואת הפרברים, שביצעו את "תרזה יפה".
נתן כבר היתה בחדר ההלבשה כשראש עיריית ירושלים טדי קולק עלה לברך את הזוכים. "קולק, שישב בשורה הראשונה, ניקר רוב הפסטיבל", היא נזכרת. "הוא עלה לברך ואז אמר: 'אני מבקש את הבחורה, החיילת', ואפילו לא זכר את שמי, 'שתשיר לסיום את השיר לכבוד ירושלים'. רצתי מאחורי הקלעים כששמעתי את שמי ושרתי שוב. ההפתעה האדירה היתה שכל הקהל הצטרף אלי בפזמון. זו היתה כזו סנסציה, שלמחרת התחילו לשדר את השיר ללא הפסקה ובמקביל לגייס מילואים. לא ידענו שבקרוב תפרוץ מלחמת ששת הימים".
כשיצאה מבנייני האומה באותו ערב, נתן כבר לא היתה אלמונית. בתקופת ההמתנה, כשראתה שאין טעם לחזור ללמד כי לאיש לא היה ראש ללימודים, עברה בין הבסיסים של פיקוד דרום כדי לבדר את החיילים. וכשפרצו הקרבות, היא ועוד כמה אמנים הצטרפו לשיירת אספקה של השריון שנכנסה לעומק סיני, והגיעה איתם עד ביר תמדה, שם היו ממוקמים שדה תעופה ובסיסי שריון מצריים.
"פתאום שמענו בקשר את מוטה גור שואג 'הר הבית בידינו'", נתן נזכרת. "היתה התרגשות עצומה, והשריונאים העלו אותי על המכונית המגויסת של הגשש, או לפחות משהו דומה. זו היתה מכונית שקועה עמוק בחול, לא היו לה חלונות, אבל היה לה גג. הם העלו אותי, ושרתי כמובן את 'ירושלים של זהב', ביצוע שתמיד מעורר בי זיכרונות. אבל היו גם מראות קשים שלא היטיבו עימי. ראיתי ערימות של הרוגים מצרים קבורים בחול".
אחרי המלחמה: בית חדש
מאוחר יותר ביקש קולק מנעמי שמר, בעקבות הצלחת השיר ובעקבות שינוי גבולות העיר במלחמת ששת הימים, לחבר לו בית נוסף. "כל חיילי צה"ל המוצבים בירושלים וסביבתה וכל תושבי הבירה אינם פוסקים מלשיר את 'ירושלים של זהב'. עם שינוי גבולותיה של העיר מבקשים כולם שתוסיפי בית עידוד לשיר", כתב לה במברק מיוחד שנשלח ביוני 67'. ושמר נעתרה והוסיפה את הבית המתחיל במילים "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר..."
כשנגמרה המלחמה נתן השתחררה מהצבא, אבל מצאה מכתב זימון למילואים. חטיבת צנחנים 55, שנלחמה בירושלים, ביקשה לאמץ אותה, והיא לא היתה יכולה לסרב, כסמל לעיר המאוחדת. "במלחמת ההתשה עברתי בין המוצבים", היא נזכרת. "זה היה סיפור. לפעמים הייתי נשארת, כי היו יריות והיה ממש מסוכן לצאת".
רק שבחוץ חיכתה לנתן תהילת עולם. "זה הפך לשיר לאומי", היא נזכרת. "היתה לנו חצי ירושלים, ופתאום היא שלמה וכוללת את הכותל המערבי. כל הגעגועים נכנסו לתוכו והוא פתח פינות נסתרות אצל אנשים. אפילו היתה שאלה: 'איפה היית כששולי נתן שרה את 'ירושלים של זהב'?'
"הייתי בחורה די ביישנית, ואחרי המלחמה היה ביקוש עצום, שאִפשר לי לדלג על נתיב הייסורים של הופעות במועדונים והקפיץ אותי ישר למעלה. היה אז מופע שכלל אותי ואת הדודאים, אריק איינשטיין, שלום חנוך, חנן יובל. הופענו בכל הארץ. לא יצרתי קשרים אישיים, אבל היה לי נחמד. הופעתי בארצות סקנדינביה ובהולנד. זה היה לפני שקלקלו לנו את השם במערב".
אבל למרות ההצלחה, לנתן היתה הפסקה גדולה בקריירה. אחרי שהתחתנה בגיל 27 עם מתתיהו וייס ונולדו לה שלושה ילדים, היא התקשתה לשלב בין הופעות בלילה לחיי משפחה והחליטה להתמקד בגידול ילדיה, בטח כשלאחר מכן נולדו לה שניים נוספים. "הרגשתי שאני לא יכולה לרקוד על שתי חתונות", היא מודה. "הודעתי שאני יוצאת להפסקה, כי רציתי להיות אמא טוטאלית".
לפני 35 שנה זכתה הקריירה של הזמרת להחייאה מכיוון בלתי צפוי. אל השכונה שבה היא מתגוררת ברעננה עברה אביבה רוזנפלד, מורה לשל"ח, שבדיוק יצאה לשנת שבתון. הילדים של שתיהן הלכו יחד לגן, ואביבה דחקה בנתן שתחזור לבמה. מאז, אביבה משמשת כמפיקה של הזמרת. "כל עוד הקול לא יבגוד בי וירצו לשמוע אותי, אני אשיר", נתן אומרת.
הגיל לא מפחיד אותך?
"לא במיוחד. ואני גם לא ממש מרגישה שינוי בקול. אני עדיין עולה לגבוהים. מה שעושה טוב לאנשים זה צחוק ומוזיקה, אלוהים אוהב את הליצנים וכנראה גם את הזמרים. הופעתי בכל רחבי העולם וגם כשנחתו כאן אח"מים כמו ביל קלינטון ואל גור. טדי קולק תמיד לקח אותי כשהיו מגיעים אליו אורחים נדיבים. היה אומר: 'את תשירי ואני אשנורר'".
להיות מזוהה עם שיר אחד זו ברכה?
"ברכה גדולה. זה משהו בסיסי, כמו שאתה לא יכול לשנות מיתוס ואתוס של עם. הילדים הקטנים לומדים את השיר כבר בגן, אז אין אחד במדינה שלא מכיר, וכשפוגשים אותי ואומרים 'היא שרה את השיר במקור', הילדים יודעים במה מדובר. זה נהפך להמנון הבלתי רשמי של מדינת ישראל".
את מרגישה של"ירושלים של זהב" יש משמעות אחרת ב־2023?
"תמיד כשאני שרה אותו אני מדמיינת את עצמי עומדת בבנייני האומה. זה היה ונשאר שיר תמים, שמביע געגוע לעיר העתיקה של ירושלים, למקומות שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם. רוב בתי הכנסת בארץ ובעולם אימצו אותו כחלק מהתפילה".
אלה ימים שבהם הקרע מפלג אותנו ואין כבר פרות קדושות.
"אני קרובה בעיקר לאמונה, אוהבת ללמוד מקרא ולקיים את החגים כדי שיהיה ערך מוסף לחיים. יש כל כך הרבה זרמים ביהדות, אז אולי אני לא מזדהה עם החרדים, אבל אני בהחלט מזדהה עם המסורת. באתי מרקע דתי. יש לי משפחה שמתגוררת במושב נחלים. אני אוהבת את בני משפחתי הדתיים ולא מדברת איתם על הדברים האלה".
היום יש ניסיון להפריד בין דתיים לחילונים?
"כל מי שמנסה להפריד, זה דבר רע מאוד. אסור. הייתי מפרידה בין דת למדינה. זה בהחלט. הקרע בעם הוא כמו פצע שנפתח, כמו שד שצריך היה לצאת. אני מאמינה שבסופו של דבר יגיעו זמנים טובים יותר. עכשיו זו מהפכה, ואני מקווה לשלטון נאור יותר. צריך שינוי".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו