אין ערבים - אין קואליציית שמאל

עם פרישתו של בני גנץ מהקואליציה, מתחיל המרוץ להקדמת הבחירות. נראה כי המאבק להפלת הממשלה הוא עניין יהודי־ציוני בלבד שנגרם בשל מחדל 7 באוקטובר, אך לא רק.

הציבור הערבי,או ליתר דיוק נציגיו, הם שחקנים מרכזיים בעניין זה - אף שמקובל לחשוב שרק אם ההצבעה על אי־אמון בממשלה תהיה על חודו של קול, חברי הכנסת הערבים יהיו מחוזרים מקצה המשכן ועד קצהו.

גם הציבור הערבי מצפה ממנהיגיו לפרגמטיות ולדרך חדשה, וזו הזדמנות פז מבחינת מנהיגי האופוזיציה לפנות לציבור הערבי באופן ישיר. אם לא יפעלו ויתאמו עמדות מול נציגי הציבור הערבי הנוכחיים, ראוי שלפחות יציגו תקווה אמיתית בפני הציבור הערבי

בסוגיית הפלת הקואליציה אין משקל לנציגים של 20 אחוזים מאזרחי המדינה, כי הם לא חלק מאף קואליציה. וגם כשהם היו חלק ממנה, לתקופה של כשנה וחצי, הם היו "עוף מוזר" שאפילו דעת הקהל בישראל לא קיבלה. למעשה, דווקא השדרוג המדומה במעמדם גרם להם דה־לגיטימציה, כשהעיסוק המוגבר בהם גרם לאינפלציה של טענות בנוסח "תומכי טרור". עד כה לא הוכחה שום טענה כזאת. לאחר שנפלה ממשלת בנט־לפיד, הערבים בכנסת חזרו לשמש אופוזיציה לכל דבר, והמצב הפך למעין סטטוס־קוו שאסור שיימשך.

פרישתו של גנץ ואיחודו בשנית עם האופוזיציה פותחים הזדמנות חדשה, אך ספק גדול אם האופוזיציה המפולגת והמפוררת, שכולם בה טוענים לכתר, תצליח לעשות זאת - מה שכמובן מחזק את הקואליציה הנוכחית. מנהיגי האופוזיציה חייבים לפעול כגוש אחד, כולל הערבים, ואסור שימשיכו להדיר את נציגי הציבור הערבי מהתיאום ביניהם, או שימשיכו לפגוש את הח"כים הערבים רק במחשכים ובסתר. הרי בלי אצבעות חברי הכנסת הערבים - הם לא יוכלו להפיל את הממשלה, ובוודאי לא יוכלו להקים קואליציה חדשה אחרי הבחירות.

פחות מחודשיים נשארו כדי להביא לבחירות במהלך שנת 2024, אחרת לוח הזמנים יקשה על האופוזיציה לעשות זאת לפני חגי תשרי. הקואליציה הנוכחית תמשיך להעדיף להאריך את המלחמה בדרום, כדי לקנות כמה שיותר ימי שלטון.

דווקא עכשיו, אנחנו חייבים מנהיג אופוזיציה שיכול לאחד אותה ואת הציבור סביב מטרה עיקרית אחת: הקמת ממשלה אלטרנטיבית שתייצג את כל אזרחי המדינה, גם את הערבים, כדי להוביל את ישראל למקום אחר, נכון ויציב, שבו תהיה תקווה לשלום וליציבות במדינה ובאזור.

גם הציבור הערבי מצפה ממנהיגיו לפרגמטיות ולדרך חדשה, וזו הזדמנות פז מבחינת מנהיגי האופוזיציה לפנות לציבור הערבי באופן ישיר. אם לא יפעלו ויתאמו עמדות מול נציגי הציבור הערבי הנוכחיים, ראוי שלפחות יציגו תקווה אמיתית בפני הציבור הערבי, כי אפשר לומר שמשבר המנהיגות בחברה הערבית הוא גדול יותר ממשבר המנהיגות בחברה היהודית.

זה לא קל, אך מנהיגים אמיתיים נמדדים דווקא בעת משבר, ואנחנו נמצאים במשבר הקשה ביותר בעשורים האחרונים. אין אזרח אחד, יהודי או ערבי, שלא חווה את המשבר ואת הקושי בשמונת החודשים האחרונים. אך בכל משבר יש הזדמנות, וההזדמנות שניצבת בפנינו כיום יכולה להוביל אותנו למקום אחר לחלוטין, שבו היהודי והערבי ישלבו ידיים וייאבקו למען חברה צודקת, שוויונית, סובלנית וסבלנית יותר.