בוושינגטון מתכחשים למציאות

נאומו של הנשיא ג'ו ביידן הגיע בעיתוי הקריטי ביותר לישראל. הנשיא האמריקני שלף לישראל כרטיס אדום בזמן ובמקום הכי לא נוחים מבחינתה: הסלמה הרסנית בחזית מול חיזבאללה ולחימה אינטנסיבית ברפיח. המתווה המדיני שהציג בסופ"ש האחרון הוא פרס לחמאס והצבת סיכון ביטחוני לישראל.

מדהימה התנודתיות שגילה ממשל ביידן כלפי ישראל ומטרות המלחמה בחמאס. תחילה, גיבוי מלא לצורך לחסל את יכולותיו הצבאיות והפוליטיות של ארגון הטרור הפלשתיני, ועתה דחיפה לעסקה שמשאירה את חמאס לא רק כריבון היחיד ברצועה, אלא כמי שניהל מלחמת הישרדות נגד ישראל - וניצח.

משום מה בוושינגטון מתכחשים למציאות הברורה, שבהיעדר גוף סמכותי וחזק (והרש"פ לא בעמדה הזו), שישמש חלופה ראויה לחמאס, תמונת המצב בעזה תהיה דומה לזו שלאחר מלחמת לבנון השנייה בעקבות החלטה 1701. כלומר, בתוך שנים ספורות נמצא את עצמנו עומדים שוב מול כוחות נוחבה בדרום, בדומה לכוח רדואן של חיזבאללה בצפון, רק שהפעם הללו יהיו חמושים ומיומנים הרבה יותר.

הניסיון מלמד אותנו שמסיבוב לסיבוב חמאס וחיזבאללה הופכים חזקים יותר, ובעלי תעוזה גדולה הרבה יותר

לא משנה מה ממדי ההרס שצה"ל השאיר אחריו בעזה. לא משנה שהתמונה המצטיירת היא של ערי אוהלים או תושבים הצובאים על משאיות חלוקת המזון. גם לא שהעולם כולו מצטט את נתוני משרד הבריאות הפלשתיני בעזה, שמצביעים על כ־36 אלף הרוגים במלחמה.

בסוף המערכה יחיא סינוואר ייצא מהמנהרה ויפרוס את משנתו על במת חגיגת הניצחון בעזה, כשמאחוריו נציגי מאות האסירים ורבי־המרצחים ששוחררו מהכלא הישראלי - וזו התמונה שתיצרב בזיכרון של כולנו. מה גם שרגע לפני שתוכרז הפסקת האש, בנוהג המקובל, חמאס ישגר מטח אש אחרון, כדי להראות שיכולותיו לא נפגעו ושהוא כשיר להמשיך להילחם.

מה שבמערב לא מבינים, בניגוד לישראל שחוותה זאת על בשרה, הוא שמבנים ניתן לשקם, ותשתיות אפשר לבנות מחדש, וכך גם כוח אדם, ארסנל אמצעי לחימה ומנהרות. אך הפעם חמאס יזכה לזריקת עידוד שקודם לכן מעולם לא היתה לו. האחת, מפני שמעולם לא הצליחה שום מדינה ערבית, ודאי שלא ארגון טרור, לנהל מלחמה ארוכה כל כך נגד ישראל ולצאת כשידם על העליונה.

נכון, במאי 2000 חיזבאללה זכה להישג חסר תקדים עת הביא לנסיגת צה"ל מדרום לבנון. אבל היה זה לאחר מלחמת התשה רבת שנים ברצועת הביטחון, ולא אחרי מבצע צבאי מפתיע ורחב היקף כמו זה של שבעה באוקטובר. אגב כך, שש שנים לאחר מכן התפוצצה עלינו מלחמת לבנון השנייה, אבל למרות ממדי ההרס של הדאחייה, אין אחד שלא מבין כיום שישראל מורתעת מחיזבאללה בדיוק (ואולי יותר) מכפי שהוא מורתע ממנה.

והשנייה, כפי שעסקת שליט מינפה את יכולותיו של חמאס והביאה אותו להוציא אל הפועל את "מבול אל־אקצא", כך עתה שחרורם של מאות רבי מרצחים וארכי־מחבלים יכין את הקרקע לטבח הבא. רק שהניסיון מלמד אותנו שמסיבוב לסיבוב חמאס וחיזבאללה הופכים חזקים יותר, ובעלי תעוזה גדולה הרבה יותר.

במערב לא מבינים שמבנים ניתן לשקם, ותשתיות אפשר לבנות מחדש, וכך גם כוח אדם, ארסנל אמצעי לחימה ומנהרות

לכן, כל אלה שמנסים לשכנע אותנו שישראל ניגשת ליישום מתווה ביידן מתוקף עוצמה, ושהיא תוכל להתמודד עם חמאס גם ביום שאחרי העסקה - שבענו מהבטחות שווא. בניגוד לכל התחזיות, הנסיגה החד־צדדית מעזה ב־2005 לא העניקה לנו לגיטימציה לפעול שם, כך שלאף אחד אין אשליות שנעשה זאת אחרי שכבר תושג הפסקת אש והחטופים יתחילו לשוב הביתה. לא הציבור בישראל, ובוודאי לא הקהילה הבינלאומית, ירצו לראות שוב סבב לחימה חסר תוחלת. מצרים תשיג את השקט שלה בגבול העזתי, ממשל ביידן יוכל להציג הישג מדיני לקראת הבחירות בנובמבר, חיזבאללה לפתע יוריד את רף התגובה בצפון, ורק ישראל תישאר עם פצצה לא מנוטרלת עד לפיצוץ הבא.

ד"ר יהודה בלנגה הוא מומחה לעולם הערבי במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן