מלחמתה של האישה

בהנחיות פיקוד העורף שפורסמו במוצאי שבת בלט פרדוקס. המסגרות החינוכיות נסגרו בבת אחת אבל מקומות העבודה נשארו פתוחים. ניכר, שלא היתה אישה בין מקבלי ההחלטות. איך אפשר לעבוד כשהילדים בבית, תחת איום של מתקפת טילים?

מדובר בחלק מתמונה רחבה יותר: רק אישה אחת תקבל את פרס ישראל השנה. רק אישה אחת היתה ראש ממשלה במדינת ישראל. בקבינט המלחמה לא יושבת אף לא אישה אחת. ונשיאה למדינת ישראל עוד לא זכינו לראות.

מדינת ישראל היא מדינה מערבית ומודרנית, ובכל זאת מקומן של נשים, עד העת הזו ממש, נדחק לשוליים.

בתחילת המלחמה נשים רבות הפתיעו אותנו והוכיחו כי נשים מסוגלות להגן על מדינת ישראל. סרן עדן נימרי, זיכרונה לברכה, ניהלה קרב יריות אמיץ שבו איבדה את חייה אבל הצילה את צוותה. ענבל ליבמן הרבש"צית גילתה תושייה ייחודית והצילה קיבוץ שלם. וכמובן קור הרוח והעוגיות של רחל אדרי מאופקים הפכו לאגדה. 

הנשים האלה כיכבו בעמודי החדשות והפכו לאייקוניות היות שהציבור לא ציפה מהן לגבורה הזו. מלוחמים גברים אנחנו מצפים לכך. לא מלוחמות. לא מנשים.

פתאום היתה איזו הבנה חדשה של יכולות נשים לפעול ולתרום במלחמה. לא רק להיות הנסיכות שהגבר החסון מציל מהסכנה האורבת להן, אלא גם להיות אלה שמצילות את העולם בעצמן. ולא בתוך סרטי דיסני אלא גם במציאות הביטחונית הקשה במזרח התיכון.

"המלחמה של האישה בימינו אלה עוד יותר קשה מהמלחמות היותר קשות באנושות" - כך כתבה החלוצה חיותה בוסל ב־1910, לפני יותר מ־100 שנה. ובכל זאת, נראה היה שאפשר לכתוב בדיוק אותן מילים כיום. היא כותבת את המילים הללו אחרי אסיפה במושבה חדרה, שם היא מבקשת שנשים יוכלו לשאת נשק ולהצטרף לשמירה במושבה, וכמובן נענית בשלילה.

"רוצה אני לדעת האם נשים פתורות מכל החובות?" - היא שואלת, ושמה את הדגש על כך שחובות מעידות על דרישות. ודרישות מעידות על אמונה. לנשים יש מיעוט של חובות ביטחוניות כי פחות מאמינים שהן יכולות למלא אותן.

הפמיניזם של חיותה ושל חברותיה לתנועת הפועלות לא היה פמיניזם שדורש זכויות, אלא להפך, פמיניזם שדורש השתתפות בחובות, שדורש נשיאה משותפת בנטל. שדורש שנשים יוכלו לשמור, יוכלו לחרוש בשדות, לחלוב את הפרות.

הן הבינו כי השותפות בחובות משמעה אמונה.

כי העבודה בצורה שוויונית כתף אל כתף היא מה שיגרום לנשים להיות שותפות בכל תחומי החיים.

על חיותה כנראה מעולם לא שמעתם, למרות שהיא פעלה באותן שנים ובאותן זירות צמוד לברל כצנלסון, א.ד. גורדון ושמות מוכרים נוספים.

אבל לעומתם היא היתה עסוקה בגידול ילדה, היא היתה אם חד־הורית רוב חייה והיא לא היתה פנויה לגמרי לחיים הציבוריים.

היא נדרשה קודם כל למלא את חובותיה בבית פנימה.

"ועוד יותר קשה היא המלחמה שהאישה צריכה להתאבק בכל מכריחיה שלא לקחת חלק בחיים הציבוריים והמדיניים" - כותבת חיותה מדם ליבה.

הפמיניזם של חיותה ושל חברותיה לתנועת הפועלות לא היה פמיניזם שדורש זכויות, אלא להפך, פמיניזם שדורש השתתפות בחובות, שדורש נשיאה משותפת בנטל. שדורש שנשים יוכלו לשמור, יוכלו לחרוש בשדות, לחלוב את הפרות

ולסיום מוסיפה מילות עידוד: "אך לא. לא להתייאש אנחנו צריכים וגם לא לפקפק בניצחון שלנו. רק לעבוד וללכת קדימה צעד אחר צעד, אם אפילו בצעדים קטנים. כולנו באגודה אחת נקריב את הגאולה".

אנחנו מתקדמות, מספרת לנו חיותה, ומספרות לנו גם הנשים הגיבורות של מלחמת חרבות ברזל. זה שינוי שלא קורה בבת־אחת, אפילו לא במהירות. אבל הוא מתרחש, והוא ימשיך להתרחש כל עוד לא נתייאש, כל עוד אנחנו, נשים וגברים כאחד, נמשיך לצעוד בדרך הזו.