"להחלטות שנקבל היום יש השפעה מכרעת וקריטית על בניין כוחו של צה"ל בעתיד הקרוב והרחוק", אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי בהצהרה שנשא לציון חצי שנה למלחמה.
לא ברור אם התכוון לגיוס חרדים או לשרשרת המינויים שעשה אך לא מזמן. הוא המשיך והזהיר שאם יעוכבו החלטות הנוגעות לעתידו של צה"ל, ביטחון המדינה יימצא בסכנה. אם להיות כנים עם הלוי, מה שבאמת מערער בנו את תחושת הביטחון הוא שמי שיקבלו את ההחלטות משתייכים לאותה שרשרת פיקוד שכשלה לפני הטבח. אותם אנשים שידעו הכל אבל הטעו את עצמם ואותנו, אלה שלא תפקדו באותו יום ארור. צריך להיות מסויגים באמירות על התנהלות צה"ל במלחמה; גם היום החיילים לוחמים בחירוף נפש כדי להגן על כולנו. אבל האמירות לגבי ההיעדר של צה"ל ב־7 באוקטובר חייבות להיות ברורות, אחרת מצפה לנו מפץ חברתי.
חמ"לים של משפחות והורים שכולים כבר הוקמו באופן עצמאי כדי לחבר חתיכה לחתיכה בפאזל. זה בטח לא הגיע בשל האמון שהם נותנים בצה"ל, אלא יותר בגלל הספק שהם מטילים בכך שיקבלו את האמת על הרגעים האחרונים של יקיריהם. אירועי קבלת האחריות שארגנו לעצמם בכירי מערכות הביטחון (צה"ל, שב"כ והמוסד) מייד לאחר היוודע תוצאות המתקפה, הותירו את הרושם שהם מודעים לעצמם. רבים טענו שעליהם להישאר בתפקידיהם כדי להביא לניצחון. אבל אף אחד לא חשב שהם אלה שצריכים למנות את הדור הבא של מפקדי צה"ל, במיוחד לא כשהלגיטימציה הציבורית שלהם בשפל תהומי. גל המינויים שביצעו רק עכשיו בכירי צה"ל ושב"כ מעורר אי־נוחות בלשון המעטה. לא ייתכן שבכירי הגופים המקצועיים שכשלו באופן קולוסלי יקבעו את העתיד הביטחוני של המדינה. אם כן, תהיה זו נטילה של סמכות ללא אחריות ממשית.
האם חליוה, שספר כבשים של קונספציה כשנרדם באותו לילה, הוא היום האיפכא מסתברא? האם הוא מאתגר את המערכת כשהוא מציין שהרע מכל לא מאחורינו?
בשנה האחרונה ההיצמדות החזקה לדנ"א שתמיד אפיין את המינויים בשדרות הפיקוד של המערכת הביטחונית (כמו במערכות אחרות) הפכה כמעט פנאטית. אחרי 7 באוקטובר זאת כבר לא בעיה של מגוון דעות וזהויות, אלא סוגיה ביטחונית. ועם זאת, המינויים המונוליטיים הללו ממשיכים לקבל הצדקות ערכיות.
רק לפני ימים אחדים, בכנס מפקדים, אמר השר לשעבר אפרים סנה ש"הביוגרפיה נותנת סמכות מוסרית וגם סמכות מקצועית". עמדה זו משתקפת היטב בתוך מערכות הביטחון, שעד היום בכיריה מתעקשים להכתיב מדיניות מתוקף הביוגרפיות שלהם, למרות הכישלון וחוסר האמון הציבורי. הציפייה היתה שאותם בכירים יהיו הראשונים לתת תשובות לציבור. לכל הפחות על הכשל בניהול האירוע עצמו.
בינתיים, אף אחד מהם לא הכיר בטעויות, בכשלים, או הראה הבנה לצורך הבהול בגיוון המינויים או בשינויים בבניית הכוח.
אף אחד מהם גם לא הודיע במפורש שהוא מתפטר בסוף המלחמה. האחריות שמיהרו לקחת היא חלולה, ולנו (הציבור) אין צורך בה. אנחנו (הציבור) רוצים תשובות אמיתיות לטראומה שחווינו, להפקרות המוחלטת של חיי אדם. אנחנו רוצים לשאול שאלות פרימיטיביות כאלה. הכי בסיסי. איפה היית? מה עשית? בדיוק איפה היית. בדיוק מה עשית. לפרטי־פרטים. ואיפה היו כל הכוחות?
עד היום בכירי מערכות הביטחון מתעקשים להכתיב מדיניות מתוקף הביוגרפיות שלהם, למרות הכישלון וחוסר האמון הציבורי. הציפייה היתה שאותם בכירים יהיו הראשונים לתת תשובות לציבור. לכל הפחות על הכשל בניהול האירוע עצמו
נרצה גם לשאול למה. למה חזרת לישון? למה התעלמת מהתצפיתניות? וגם למה לא - למה לא עלו מטוסים לאוויר? למה לא עדכנת את האוגדה? למה לא עדכנת את הדרג המדיני?
כאלה אנחנו: לא מתעמקים, לא מתעניינים בשאלות גדולות. הקונספציה כרגע פחות מעניינת אותנו. הרבה יותר מעניין אותנו לשאול איפה הייתם כשאנשים ניצודו כשהתחבאו על העצים במשך 10 שעות? למה לא באתם? כבר מזמן היתה צריכה להיות לנו תשובה לשאלה הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו