כל המפקיר נפש אחת

זה לקח רק כמה שעות אחרי שאני וסטודנטים ישראלים נוספים סיימנו לתלות שלטי חטופיםברחבי הקמפוס בהרווארד, עד שהתקבלה הודעה בווטסאפ: תמונה של לוח המודעות נקי מהשלטים.

כמו ישראלים רבים באוניברסיטה וברחבי העולם, גם אני התרעמתי על תולשי השלטים שמנסים להשכיח מהעולם את כאב החטופים ופשעי חמאס. אבל איך אפשר להתרעם על הנעשה בעולם, אם בישראל נצפה אדם עם נשק בירושלים, מסיר מודעות להשבת חטופים, או חמור מכך, ישראליםשתקפו פיזית את עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, שנמצא כבר יותר מחצי שנה בשבי חמאס?

כן, יש סיבות לגיטימיות להיות ביקורתיים בנוגע למחיר שעסקה להשבת החטופים תגבה מבחינת ביטחנית ומדינית. אבל כל דיון רציני על עסקת חטופים חייב להכיר בכאב הבלתי נסבל שהחטופים, משפחותיהם ומדינה שלמה עוברים מאז 7 באוקטובר - לא לנסות להעלים אותו.

בכל שיחה בקמפוס על המלחמה, הדוברים הישראלים חוזרים ומסבירים על האופן שבו חמאס משתמש ב"מגינים אנושיים" ואיך הוא ביודעין מסכן צוותי הוראה ורפואה כשהוא בוחר לאחסן כלי נשק בבתי ספר ובבתי חולים.

אנחנו מקווים שהעולם יזדעזע מכך שעבור חמאס, חיי העזתים לא יקרים במיוחד, ושהוא מוכן להקריב עשרות אלפי פלשתינים לטובת המטרה הפוליטית העליונה של "שחרור פלשתין". האתוס החמאסניקי הפוך מהאתוס הישראלי ששם חיי אדם לפני הכל. בלעדיו לא היו ישראלים רבים מקריבים את מיטב שנותיהם בשירות בצה״ל וממשיכים לסכן את חייהם במילואים. בדיוק בגלל האתוס הזה ישראלים רבים רואים בהשבת החטופים עדיפות עליונה על פני ״ניצחון מוחלט״ העמום. ההערכה הישראלית לקדושת החיים אינה רכרוכיות שנמצאת בעוכרינו, אלא נקודת חוזקה. לכן, מי שמודאגים מההשלכות ארוכות הטווח של עסקה להשבת החטופים, צריכים להסביר מה ההשלכות של הפקרת החטופים הנמקים במנהרות חמאס, וכיצד תוכל החברה הישראלית לקום ממשבר עמוק שחותר תחת ערכי היסוד של קדושת החיים וערבות הדדית.

יש כאלה, כמו שדרן ערוץ 14שי גולדשטיין, שטוענים כי הם תומכים עקרונית בהשבת החטופים, אבל שההפגנות למען השבתם רק עוזרות לסינוואר ומעלות את מחיר העסקה - מחיר שכל המדינה תצטרך לשלם. ״מי שלא מבין את זה גוזר על החטופים עוד זמן בשבי״, טוען גולדשטיין. אילו רק משפחות החטופים היו נמנעות ממאבק ציבורי, הם אומרים, הממשלה מזמן היתה מחזירה את החטופים במחיר נמוך יותר. נסו לספר את זה למשפחות של רון ארד ואברה מנגיסטו.

ישראלים רבים רואים בהשבת החטופים עדיפות עליונה על פני ״ניצחון מוחלט״ העמום. ההערכה הישראלית לקדושת החיים אינה רכרוכיות שנמצאת בעוכרינו, אלא נקודת חוזקה

חלק אחר מהמתנגדים לעסקה מודאגים מההשלכות על ביטחון המדינה בטווח הארוך, ומסבירים שהאסירים שישתחררו עכשיו כדי להציל חיי אדם, יהפכו מחר למחבלים שיאיימו על חייהם של ישראלים אחרים. אבל אם מה שמטריד אותנו זה הפיגועים העתידיים שיבצעו אלה שנשחרר בעסקה - אז מה נגיד על העזתים שבעקבות המלחמה יפנו לטרור בגלל שנאה לישראל? או על החרבת היחסים האסטרטגיים והחיוניים לקיומנו עם בעלות ברית כמו ארה״ב ובריטניה, ששוקלות להפסיק למכור לנו נשק חצי שנה אחרי האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה? או על הקמת מאחזים חדשים ביו"ש שגוזלים משאבים יקרים מצה״ל ועלולים ליצור חזית נוספת במזרח?

אם המניע העיקרי להתנגדות הוא ביטחון ישראל בטווח הרחוק, יש המון צעדים שאנחנו יכולים וצריכים לנקוט לפני שאנחנו מפקירים פעם נוספת את החטופים. אותם אנשים שמדינת ישראל נוצרה על מנת להעניק להם בית בטוח, כזה שהחיים בו לא כוללים פוגרומים ושפיכות דמים כעניין שבשגרה. אם ישראל תחדל מלקיים את הצד שלה בחוזה הזה ולא תשיב את החטופים הביתה, היא כבר לא תהיה הבית של אף אחד מאיתנו.