מכל מלחמות ישראל, "חרבות ברזל" זכתה לקונצנזוס הרחב ביותר. התקפת הפתע הרצחנית של חמאס הניחה את היסודות והנימוקים למונח שהעולם אוהב: "לישראל יש הזכות להגן על עצמה". אבל אחרי יותר מ־150 ימים נראה שקברניטי המדינה לא פספסו שום הזדמנות להוביל את ישראל לכישלון פוליטי אחרי הצלחה בשדה הקרב. זה החל בעיכוב התמרון הקרקעי, עבר דרך הגדרת מטרות מלחמה מעורפלות (יש שיוסיפו מנוגדות), נמשך בהתלבטות סביב פעולה ברפיח, ועתה מצטייר כ"הישג" נוסף של הדרג המדיני: בִּנאום המלחמה.
חמישה חודשים לתוך "חרבות ברזל" נראה שישראל מאבדת את השליטה השברירית לכתחילה על ניהול המלחמה. מדוע שליטה שברירית? משום שכבר ב־16 באוקטובר ויתרה ישראל על ניהול עצמאי של המלחמה והסכימה שמזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, ישתתף בדיון של קבינט המלחמה. בלינקן, כמובן, דרש באופן מיידי הקלות הומניטריות לתושבי הרצועה ודאגה לביטחונם. יומיים לאחר מכן הגיע תור הנשיא ביידן להשתתף בפורום הישראלי הבכיר ביותר, להשמיע את דעותיו ולהעלות את הסתייגויותיו מהתוכניות הישראליות. המעורבות האמריקנית היתה כל כך עמוקה, עד שבתחילת פברואר ביקש מזכיר המדינה שיחה בארבע עיניים עם הרמטכ"ל הרצי הלוי.
את ההתנהלות הזו אפשר לכנות "התייעצויות בין ידידים", אך לא ניתן להבין איך הגענו למצב שבו העולם מקבל את הנרטיב הפלשתיני של "רצח העם" בעזה, ושכח לגמרי מ־1,200 נרצחים ישראלים ומ־134 חטופים. איך ממשלות המערב מקבלות את מספרי ההרוגים של משרד הבריאות של חמאס, אבל מטילות ספק בעדויות על התעללות, אונס ורצח של נשים, גברים וילדים ישראלים. לא ניתן להבין איך הגענו למצב שבו תשע מדינות, ובהן ירדן, מצרים, צרפת, בריטניה, ארה"ב והולנד, מצניחות מעל הראש של ישראל (תרתי משמע) סיוע הומניטרי לרצועת עזה, בלי שישראל תקבל ולו תמורה אחת למהלך.
אבל מעבר לכל אלה, מעבר להצהרות התמיכה בפלשתינים, לקריאות להפסקת אש ולסיום המלחמה, מה שמדאיג הוא ההכרזה האחרונה של הנשיא ביידן בנאום "מצב האומה" על הקמת רציף ימי מול חופי עזה. לצד זאת, הוא גם אמר ש"סיוע הומניטרי לא יכול להיות קלף מיקוח", והבטיח כי "שום רגל של חייל אמריקני תדרוך על הקרקע".
שתי תובנות עולות מההצהרה הנשיאותית: האחת, בהכרזה הזו נוטלים האמריקנים חסות ישירה על הטיפול ההומניטרי בעזה, מבלי להיות מחויבים לישראל, וכמובן מזמינים מדינות נוספות לשתף עימם פעולה. ברי הוא שעד מהרה נראה לא רק את דגל ארה"ב מתנוסס מעל לרציף הימי, אלא גם את דגליהן של מדינות ממערב אירופה ומהמזרח התיכון.
אחריות בינלאומית זמנית לניהול האזרחי של עזה יכולה להיות פתרון, כל עוד המהלך לא מוצג כהנחתה מלמעלה, וכל עוד צה"ל שולט ביטחונית ברצועה
התובנה השנייה היא שמתוך הלאו אנחנו שומעים את ההן. חיילים אמריקנים יאבטחו את המזח, אבל מה יהיו הגדרות הפתיחה באש שיקבלו? האם ינצרו אש אם גורמי טרור ברצועה יתקפו אותם? האם יעלימו עין כאשר גורמים עברייניים או אנשי חמאס ינסו להשתלט על הסיוע שיגיע מהים לעזה? האם יעמדו מנגד אם יראו אסון הומניטרי ממשי מתרגש לאחר כניסת צה"ל לרפיח?
כל אלה מובילים אותנו לנקודה שבה ישראל חייבת להגדיר לעצמה אסטרטגיה ברורה לעזה. עכשיו זה מתבקש יותר מתמיד, שכן המשך המדיניות הנוכחית מזמין גינוי בינלאומי ומעורבות זרה, ולמעשה מבסס את בִּנאום המלחמה. עוד ועוד שחקנים יבקשו לקחת חלק בהסדרת המצב ברצועה, בעוד טובת העזתים תעמוד לנגד עיניהם ולא האינטרס הביטחוני הישראלי. אחריות בינלאומית זמנית לניהול האזרחי של עזה יכולה להיות פתרון, כל עוד המהלך לא מוצג כהנחתה מלמעלה, וכל עוד צה"ל שולט ביטחונית ברצועה. לצד זה, יש להציג חלופה הנהגתית לחמאס בעזה, ובכך לתת לקהילה הבינלאומית אופק מדיני שאיתו ניתן יהיה לעבוד ביום שאחרי המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו