מהמושבה הגרמנית בחיפה לא רואים את טמרה

החודש לפני 12 שנים יצאתי מהארון בפני אבא שלי. הדקות הארוכות בחיי הסתיימו בחיבוק מצידו, ובמשפט שאין מדויק ממנו: "אנחנו אוהבים אותך איך שאתה". שנתיים אחר כך, עברתי לתל אביב. למזלי, עזבתי את הכפר הבדואי שבו גדלתי לא מתוך אילוץ או חשש לחיי. אך בניגוד אלי, רבים בחברה הערבית אינם בני מזל, והם מוצאים עצמם נפלטים החוצה מהחברה, לעיתים במנוסה.

ניסיון רצח הנער מטמרה, סמוך למקלט לנערים ונערות להט"בים בתל אביב, הציף אצלי את הפצע של החברה הערבית. לא, אני לא מתכוון לזכויות הקהילה הלהט"בית, כי את אלה אפשר להעלות לשיח ולדחוף להתקדמות הדרגתית. הבעיה שורשית יותר: האלימות בחברה הערבית, אותה חברה שבה גדלתי ואני חלק ממנה. חברה שאינה מקבלת את שלטון החוק כסמכות עליונה ומציבה לעצמה חוקים משלה; חוקים הגורסים כי על חירות מינית, בין שמדובר באישה או בנער הומו, מענישים בעונש מוות. חברה שבה עקרון האוטונומיה של האדם על גופו עוד לא הוסדר. עקרונות פשוטים של אינדיבידואליזם עדיין שוכבים תחת מעטה של חשיבה שבטית, אשר מעמידה את היישוב, המשפחה והמגזר מעל הפרט וחירותו.

בראשית החודש כמעט נעשתה היסטוריה: הפגנה ערבית ראשונה נגד הומופוביה בחיפה, במושבה הגרמנית. את ההפגנה יזמו כמה ארגונים, בראשם "אל־קאווס" (קשת, בערבית) ו"אסוואת" (קולות), המגדירים עצמם ארגונים קוויריים פלשתיניים. ההפגנה קראה בערבית לאנשים מהחברה הערבית לבוא ולהשמיע קול ערבי, בלי לעמוד תחת חסותו של הקול היהודי. המסר היה ברור: אנחנו פונים מתוך החברה ואליה במסרים שטרם נשמעו ברחוב. למרות סלידתי מההגדרה הפלשתינית לערביי ישראל, ידעתי שאני חייב להיות שם ולשלב ידיים עם המבקשים להיאבק למען החירות והחיים של הנוער הלהט"בי. שמתי את הפוליטיקה בצד ויצאתי במכונית עם שני חברים ערבים שהגיעו כל הדרך מדרום הארץ.

הפקקים של גוש דן הכפילו את זמן הנסיעה לחיפה, וכך יצא שהגענו כשההפגנה החלה להתפזר, ונותרו מפגינים בודדים עם כמה דגלי אש"ף ושלטים. הבנתי מייד את גודל הפספוס; לא הפספוס שלי, אלא של מארגני ההפגנה. במקום להציף מסרים כלליים, רחבים, הפונים אל כלל החברה הערבית, בחרו המארגנים במונחים פנים־קהילתיים, שרק מי שמעורב בשיח להט"בי יכול להבין אותם. דיברו על "נראות קווירית", "שטיפה ורודה", "מחיקה דו־מינית" ו"איחוד מאבקים" בין מחאת הקהילה הלהט"בית והמאבק הפלשתיני.

ארשה לעצמי להניח שאין רבים בטמרה שיודעים מה זאת "נראות קווירית" או "שטיפה ורודה", ולמה היא נזעקת בהפגנה. יכולנו פשוט להדגיש שאהבה אינה פשע, שלכל אדם זכות על גופו, ולדבר על יחס החברה לנושאים שונים. יכולנו לדבר על כך שלהט"ביות אינה סטייה, אלא זהות.

אבל פספסנו. כלומר, הם פספסו, בעיקר באימוץ דגל אש"ף, שרבים מאזרחי ישראל הערבים לא מרגישים הזדהות עימו ולא מבינים כיצד הוא קשור לזכויות להט"ב.

חבל. היינו יכולים לעשות היסטוריה, לבוא בגישה צנועה ופשוטה. היה אפשר לפנות לערבים שמחוץ לחוגי ההיפסטרים של חיפה, לשלב ידיים עם ארגונים ישראליים. אבל בחרו בבדלנות, באליטיזם, בציניות פוליטית ובעיקר בנרקיסיזם אקטיביסטי.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי ובעל תואר בכלכלה ובקולנוע