לאן נעלם "עם הספר"?

הנאורות, שהיא בעיקרה הרחבת הדעת, היתה סימן ההיכר של העם היהודי מימים ימימה. גם מי שמחקריו ההיסטוריים מעידים על מידה ניכרת של בערות בימי בית ראשון, ומי שעומד על הריחוק בין העברית של ארץ ישראל לארמית בימי בית שני, יודע כי הלימוד תפס את מקום העלאת הקורבנות, שנפסקה עם חורבן המקדש בשנת 70 לספירה.

מה היתה המחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי אם לא על מהות הלימוד, הנחלתו והיקפו, אלה בעד כמעט חינוך חינם ואלה בעד אליטיזם. המקורות רוויים במשפטים כ"בן שלוש שנים לאותיות", ובהנחיה שאין מבטלים את הלימוד אפילו לא למען בנייה מחדש של המקדש.

לאורך רוב ההיסטוריה, גאוות היהדות היתה על הנאורות שמקורה בצבירת הדעת לסוגיה. לפני 12 שנה פרסמו הפרופסורים מריסטלה בוטיצ'יני וצבי אקשטיין את ספרם "המיעוט הנבחר", ובו תוצאות מחקר שלפיהן כשהתרחבה האימפריה הרומית היא נזקקה לפקידים ולמנהלים, ושאבה אותם מבין יהודי ארץ ישראל בשל השכלתם.

ערגת הדעת התקיימה גם כשהחלו להיווצר שיתופי פעולה בין תרבויות שונות. זה ניכר אצל רבי יהודה הלוי ורבי משה בן מימון, שביצירתו ניכרו גם עקבות האסלאם ואריסטו היווני. לא רק בחברה הדתית ברחבי העולם, אלא גם משהתעצמו השאלות והספקות והגיחה החילוניות, ומי היה בין ראשוניה אם לא ברוך שפינוזה המוחרם?

עם כזה גאה במה שנראה כהמשך לסיפור התנ"כי על עץ הדעת, וגם משתמש במוניטין שלו לצרכיו. באורח טבעי, בכותבו את מגילת העצמאות בחודש השישי למלחמה, דוד בן־גוריון לא פסח על "ספר הספרים" והמשמעות הרוחנית והמוסרית הנגזרת ממנו. לפיכך, טבעי לא פחות שכבר בשנה החמישית לעצמאות העם, בעודו נאבק בתוצאות השואה, מלחמת העצמאות והצנע הכלכלי - בשר החינוך, פרופ' בן־ציון דינור, קמה הרוח לכונן את מפעל "פרס ישראל".

זו הוקרה של אומה המבקשת דעת למילים של ש"י עגנון ושל נתן אלתרמן ושל עמוס עוז, ולמעבדה של עדה יונת ושל מיכאל סלע ושל אהרן צ'חנובר, מי על בימת הנובל ומי בפרס ישראל.

53 שנים ברציפות הצדיעה ישראל לחוקרי הפיזיקה והמתמטיקה והספרות ומורשת ישראל לגווניה והרפואה והאמנות, עד שהגיע למשרד החינוך יואב קיש - האיש שדילג מיאיר לפיד אל בנימין נתניהו וממנו לגדעון סער ובחזרה אל ביבי - והחליט כי די לו.

האוניברסיטה העברית? מכון ויצמן? הטכניון? רייכמן? אריאל? לא מעניין אותו. ב־2024 לא יחולק פרס ישראל לאיש - השנה הוא יעניק פרס למי שהצטיינו במלחמת עזה (ואני תומך בכך בכל ליבי).

53 שנים ברציפות הצדיעה ישראל לחוקרי הפיזיקה והמתמטיקה והספרות ומורשת ישראל לגווניה והרפואה והאמנות, עד שהגיע למשרד החינוך יואב קיש - האיש שדילג מיאיר לפיד אל בנימין נתניהו וממנו לגדעון סער ובחזרה אל ביבי - והחליט כי די לו

בתחילת השבוע, חתן פרסי ישראל ונובל בכימיה אהרן צ'חנובר פרסם מאמר נוקב ב"ידיעות אחרונות" נגד החלטתו של השר הכושל קיש. לא שפרסי ישראל נקיים מבעיות - היו גם היו שערוריות מאחורי הקלעים: שולמית אלוני ניסתה להבטיח מראש שפרופ' ישעיהו ליבוביץ יקבלו, ויצחק רבין איים לא ללחוץ את ידו; פרופ' יובל נאמן החזירו לממשלה מפני שהתנגד למתן הפרס לסופר הערבי ח"כ אמיל חביבי; בנימין נתניהו פיטר ועדה מקצועית שמונתה לבחור בחתן הפרס לספרות, מפני שרצה לראות בה חברים הקרובים לליבו; וממשלתו כמעט הצליחה למנוע את מתן הפרס לפרופ' עודד גולדרייך, מפני שהוא שמאלן מדי לטעמה.

אך בעיקרו של דבר, זה מפעל המרומם את מעמדה של ישראל.

אלא שלאחר הזדהות מלאה עם מאמרו של צ'חנובר, תהיתי אולי החלטתו הרדודה של קיש דווקא עושה צדק פואטי, כשהוא וחבריו מהווים את הממשלה. אולי אין ישראל ראויה שנעמי שמר וארז ביטון ישמשו פניה של המדינה, הן במראה העצמית והן בחלון הראווה כלפי העולם, ומעדיפה את עידית סילמן ואת דוד אמסלם...