המפתח בבניית קבוצה, מעבר ליכולת, לכישרון ולהתאמה של העמדות, זה רעב ותשוקה של השחקנים למשחק בכל יום נתון והרצון שלהם להתקדם. הפועל ירושלים פירקה את זאדאר ברבע השני עם הרכב של שני פוינט גארדים, שני סמול פורוורדים, ליונס ותופסון, ואורי קוקיה. ההרכב הזה נתן לירושלים ריווח גדול בהתקפה, מכיוון ששיחקה ללא איש מאסיבי בצבע. שני הגארדים יכלו לייצר מהלכי פיק אנד רול וחדירה, ושלושת הפורוורדים (בייחוד קוקיה), שנעים בלי כדור, אימללו את הקרואטים האיטיים בתגובות ובעבודת הרגליים. ההרכב הזה ייצר המון לחץ בהגנה, הרבה חילופים אוטומטיים ולא מעט רוטציות. הפלא ופלא: ההרכב הנמוך הזה גם נתן שליטה בריבאונד וגם איפשר לרוץ כמעט בכל התקפה. אורי קוקיה הוא תופעה. מי זוכר שלפני שנתיים בדיוק הוא עזב את נהריה כדי לעבור למכבי חיפה בליגה השנייה. מאז הוא הספיק לקחת גביע בחולון, להגיע לסגל הלאומי ולהפוך לשר ההגנה של מלחה. מעבר לדברים שכולם רואים - שהוא מקריב את הגוף, מיירט כדורים, נע ללא כדור ומפרגן - היתרון של קוקיה הוא שהוא מבין את המשחק ברמות הגבוהות ביותר שיש. זה עוזר לו לקרוא מהלכים שתי שניות לפני שהם קורים, וזה הרבה. יש מושג שנקרא נוכחות בחדר ההלבשה. קוקיה הוא התגלמות המושג הזה וחלומו הרטוב של כל מאמן בתרומה שלו מחוץ לפרקט. ומילה לסיום על היריבה: מהללים בכל אירופה את המאמן של זאדאר, זמאגו סאגאדין, והאימונים הארוכים שלו. אם זה מה שיצא מהאימונים הלא נגמרים שלו אז אולי עדיף שהשחקנים שלו יקומו שעה אחת קודם.
