כישלון של צה"ל, לא של הדרג המדיני

טבח 7 באוקטובר ייזכר לא רק כמתקפת הטרור הקשה ביותר שידעה ישראל, אלא גם כמפנה אסטרטגי במדינת היהודים. ההתקפה הרצחנית שתפסה את צה"ל לא מוכן, יחד עם האיום המתהווה מצפון, עוד ישפיעו רבות על תפיסת הביטחון של ישראל ועל בניין הכוח של צה"ל, שכפי הנראה יחשב מסלול מחדש בנוגע למונח "צבא קטן וחכם" שהתוו בזמנו הרמטכ"ל דן שומרון ויורשו אהוד ברק. כל אלו ישליכו רבות גם החברה הישראלית בשנים הקרובות, שנוסף על ההקרבה העצומה במערכה הנוכחית, תקריב יותר מבחינה כלכלית כדי לבנות כוח מגן שיתאים את עצמו לאיומים סביב.

למרות הצורך בהתאמת תפיסת הביטחון של ישראל לעידן הנוכחי, עדיין יש הגורסים שהסכמים מדיניים הם התשובה למצבה האסטרטגי של ישראל במרחב. הטענה המרכזית היא שהשלום הוא האמצעי שיבטיח ביטחון צבאי לאזרחי ישראל בכך שירחיק את איום המלחמה, וביטחון כלכלי, בכך שיאפשר צמיחה שתסייע לבניין הכוח של צה"ל. חשוב לזכור כי הסכמי שלום אינם מבטיחים ביטחון, בהכרח. ההיסטוריה מלמדת כי הסכמי שלום הופרו פעמים רבות בעבר. ביטחון מובטח בראש ובראשונה בזכות עוצמתה של המדינה, בעיקר זו הצבאית. תובנה זו נכונה בייחוד במזרח התיכון, אזור מוכה אלימות שבו הסכמי שלום שעליהם חתמה ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, נעשים עם השלטון, שכידוע אינו דמוקרטי ובמקרים רבים כלל אינו משקף את רצון העם. אותם הסכמי שלום לא נחתמו עם הציבור הרחב, אשר באופן אינהרנטי עוין מאוד את ישראל. סקרים שנעשים בעולם הערבי בעשור האחרון, ובהם של המרכז הערבי למחקר ללימודי מדיניות היושב בקטאר, מראים בבירור כי באופן מסורתי יותר מ־85 אחוזים מהעולם הערבי מתנגדים להכרה בישראל ולהגעה לשלום עימה. כולנו זוכרים את החשש בישראל ובארה"ב להסכם השלום עם מצרים, ביום שבו כבשו האחים המוסלמים את השלטון שם בשנת 2012.

אולם גם אם נלך לשיטתם של הגורסים כי החתירה להסכמי שלום היא לב ליבו של הביטחון הלאומי של ישראל, וכי מדיניותו של נתניהו היתה שגויה מאז ומעולם, הרי הם בוחרים להתעלם מהניסיונות של ישראל להגיע להסכם עם הפלשתינים, הן במסגרת מתווה קרי בשנת 2014 והן בתוכנית המאה בשנת 2020. מבקרי נתניהו כנראה "שכחו" את המסע לעבר הסכמי אברהם, ששיאו היה בשנת 2020 עם החתימה על הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן. לא מן הנמנע כי אם צה"ל היה מוכן כראוי למתקפת 7 באוקטובר, ישראל היתה חוגגת היום את הסכם הנורמליזציה עם ערב הסעודית, דבר שהיה מסמל את סוף הסכסוך הישראלי־ערבי. מעניין מה היו טוענים אז אותם מבקרים, אשר כבר הסבירו לנו השכם והערב כי הסכם ישראלי־פלשתיני חשוב יותר מנורמליזציה עם העולם הערבי.

אם צה"ל היה מוכן למתקפת 7 באוקטובר, ישראל היתה חוגגת היום את הסכם הנורמליזציה עם ערב הסעודית - דבר שהיה מסמל את סוף הסכסוך הישראלי־ערבי

לסיכום, ביטחון לאומי הוא תחום שמחייב ניהול סיכונים בסביבה משתנה במהירות, בייחוד במקום כמו המזרח התיכון. נראה כי אסטרטגיית ההכלה וההרתעה מול חמאס התבקשה בעשור וחצי האחרונים, בייחוד כשלישראל היו אתגרים ביטחוניים משמעותיים יותר, ובמרכזם תוכנית הגרעין האיראנית שללא עוררין מהווה איום קיומי על מדינת היהודים. לצד ההתמקדות בסכנה האיראנית ומניעת התעצמות חיזבאללה במסגרת המב"מ, הצורך להשאיר את רצועת עזה צפה מעל פני המים ולמנוע שם מצב של משבר הומניטרי הוא זה שהנחה את ראשי הדרג המדיני והביטחוני. בסופו של דבר, את המחדל המבצעי והמודיעיני של צה"ל רצוי לחקור ולהפנים את לקחיו כדי להתמודד כראוי בעתיד עם האיומים על ישראל. אולם בעוד מחדל 2023 מקורו בכשל טקטי, נראה כי אסטרטגיית החתירה לנורמליזציה עם העולם הערבי תוך עקיפת הפלשתינים, ששוב הוכיחו כי מטרתם להשמיד את המדינה היהודית, נותרה בתוקף.